השושלת האיובית

השושלת האיובית (בערבית: الأيوبيون) הייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא כורדי. היא הקימה את סולטנות מצרים ב-1174, בהנהגת צלאח א-דין, ונשלטה במאות ה-12 וה-13. בתקופת שיא שלטה השושלת על מצרים, סוריה, חלקים מעיראק וצפון ארץ ישראל, וכן אזורים בערב וסעודיה ותימן.

השלטון האיובי פעל בדרך של קונפדרציה של נסיכויות. כלומר, נסיכים מקומיים שלטו בחלקים שונים באופן עצמאי, אך נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים. עצמאות הנסיכים וענייני הירושה הובילו לעתים קרובות למאבקי כוח פנימיים.

נור א-דין, שליט סלג'וקי, שאף לאחד את המוסלמים כנגד הצלבנים ולכבוש את מצרים הפאטימית. בצעד זה השתמש בתעמולה דתית, וסיפח בהדרגה שטחים כולל דמשק. כדי לחזק את שליטתו הוא שלח את מפקדו הכורדי שירכוה למצרים. לאחר מותו של שירכוה ב-1169, ירש אותו צלאח א-דין, נכדו של איוב. ב-1171 צלאח א-דין מונה לנציב מצרים, ובסופו של דבר ביסס שם את שלטונו.

שירכوه היה מפקד כורדי שנשלח על ידי נור א-דין למצרים. הוא מונה לווזיר של הח'ליפה הפאטימי, ועם מותו ירש את התפקיד בן משפחתו, צלאח א-דין.

צלאח א-דין ביסס את מצרים כמרכז השלטון האיובי. הוא קידם איחוד נגד הצלבנים והדגיש את קדושת ירושלים לאסלאם. ב-1187 הביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין, וממדריכים לתפיסת מרבית ממלכת ירושלים. אירוע זה הוביל למסע הצלב השלישי, אך ניסיונות הצלבנים לכבוש מחדש את ירושלים נכשלו. ב-1192 הושגה הפסקת אש, וב-1193 צלאח א-דין נפטר.

צלאח א-דין הרחיב גם את השפעת השושלת מעבר למצרים, כולל צנעא בתימן, והעמיד שם שליטים מבני משפחתו. לאחר מותו התפרקה אימפרייתו לאאמירויות רבות. אחיו אל-מלכ אל-עאדל הצליח לאחד חלק מהאחיזה עד 1200, אך גם הוא חילק את הממלכה בין יורשיו, מה שהוביל לחוסר יציבות נוסף.

מסעי הצלב פגעו בצי המצרי שלפני האיובים. צלאח א-דין למד את חשיבות ההגנה הימית, בעיקר אחרי המצור על אלכסנדריה ב-1167. בין 1167 ל-1173 היו ניסיונות של צי ביזנטי ונורמנדי לפלוש, אך הצבא האיובי סיכל אותם. צלאח א-דין הקים מחדש את הצי המצרי: ב-1179 הצי היה מוגבר משמעותית, והוא אסף חומרי בנייה וקשרי מסחר עם ערי איטליה כדי להשלים אוניות.

לאחר ניצחון קרני חיטין ב-1187 הצי האיובי הגן על החופים וסייע במבצעים נגד מצאו של ממלכת ירושלים. כיבוש עכו ב-1187 חיזק את השליטה הימית והשתנות הארגון של הצי.

לאחר מותו של צלאח א-דין האימפריה נחלקה. אל-מלכ אל-עאדל הצליח לאחד חלקים רבים עד 1200, אך גם הוא חילק את הממלכה בין בניו. יורשים כמו אל-מלכ אל-כאמל התמודדו עם מסעות צלב ושנים של חוסר יציבות. חילוקי ירושה ומאבקי כוח גרמו לאובדן שטחים ולבריתות מקומיות עם הצלבנים.

השושלת התפרקה במחצית המאה ה-13. ב-1250 מת א-צאלח איוב, ובניה ולוחמי הממלוכים (חיילים ששימשו ככוח צבאי) עלו לשלטון. לאחר פלישת המונגולים לאזורי הח'ליפות העבאסית, נכבשה סוריה מידי האיובים. המונגולים הובסו בקרב עין ג'אלות ב-1260, וביברס, מצביא ממלוכי, הכריז על עצמו כסולטאן והקים את האימפריה הממלוכית.

בנור א-דין וצלאח א-דין הוחל תהליך של העדפת הפסיקה הסונית (הסונה - הזרם המרכזי באסלאם). אל-אזהר במצרים הפך למוסד לימודי סוני חשוב. המשפחה האיובית הקימה רשת מדרסות, משכה חכמים ותרמה להעברת מרכז התרבות התורני ממזרח לאזורי שליטתם.

יהודים ונוצרים היו בני חסות (ד'מי), כלומר קהילות בלתי-מוסלמיות שמקבלות הגנה אך עם הגבלות. חלק מהיהודים עבדו בממשל, אך המשרות הרמות נשארו בעיקר בידי מוסלמים. לעתים הוטלו על היהודים מגבלות, כגון סימון הלבוש. יחד עם זאת, מצרים וסוריה תחת האיובים היוו מקלט ליהודים שברחו מאל-אנדלוס מפני רדיפות האל־מוואחידון.

השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים כורדית. הם שלטו במצרים ובאזורים קרובים במאות ה-12 וה-13.

נור א-דין רצה לאחד את המוסלמים נגד הצלבנים. הוא שלח את שירכוה, מפקד כורדי, למצרים. אחרי מותו של שירכוה הגיע צלאח א-דין לשלטון במצרים ב-1171.

שירכוה היה מפקד כורדי. הוא שימש ווזיר - שר חשוב של הח'ליפה הפאטימי.

צלאח א-דין חיזק את מצרים והדגיש את קדושת ירושלים. ב-1187 הוא ניצח בקרב קרני חיטין. אחרי כן רוב ממלכת ירושלים נפלה לידי האיובים. בשנת 1192 הוסכם על הפסקת אש. צלאח א-דין מת ב-1193.

הצי - אוניות הלחימה של מצרים - נחלש קודם לכן. צלאח א-דין בנה אותו שוב. הוא רכש חומרי בניין וחתם על חוזים עם ערי סחר כדי לבנות ספינות.

אחרי מותו האימפריה התפרקה. אחיו של צלאח א-דין, אל-מלכ אל-עאדל, איחד חלקים אבל חילק אותם שוב לבניו. באמצע המאה ה-13 נפטרה השושלת. הממלוכים עלו לשלטון, וביברס הכריז על עצמו סולטאן אחרי ניצחון על המונגולים ב-1260.

בסוריה ובמצרים הפכו בתי הספר הדתיים לסוניים. אל-אזהר נהיה מקום חשוב ללימוד. היהודים והנוצרים חיו כבני חסות (ד'מי - קבוצה מוגנת). הם עבדו בחלק מהמשרות, אבל היו גם הגבלות עליהם. אנשים יהודים ברחו למצרים וסוריה כדי למצוא מקלט בזמן רדיפות באנדלוס.