ההתנגדות הגרמנית לנאציזם הכילה יחידים וקבוצות שנסוגו או פעלו נגד היטלר ושלטון המפלגה הנאצית בין 1933 ל־1945. זו לא הייתה תנועה מאוחדת. היו זרמים נפרדים: אנשי שמאל, אנשי דת, קצינים בצבא, עובדי ממשל ואנשים בודדים. חלקם ניסו להדיח את היטלר בכוח, וחלקם פעלו בצורה סמויה או סימבולית.
הזרמים כללו את הסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים, שהוחלשו ונקלעו למחתרות; אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים שהשמיעו ביקורת; וקבוצות בלתי־מאורגנות שעזרו ליהודים או סירבו להשתלב בתנועות הנוער הנאציות. בתוך המדינה פעלו קצינים ודיפלומטים שנשארו במשרדים כמו משרד החוץ ושירותי המודיעין.
בשנים הראשונות עליית הנאצים דיכאה כמעט כל אופוזיציה. היטלר סגר מפלגות ועיתונות, והסכמי קונקורדט עם הכנסייה גבו חלק מההתנגדות הדתית. כמה מפעילים יצאו לחו"ל כדי להמשיך להיאבק ורבים נרדפו. בתוך משרדי המדינה והצבא נשארו עדיין קבוצות שנרתמו להתנגד כשהזדמנות תיווצר.
בחלקים של הצבא היו קצינים מודאגים מהמהלכים של היטלר. בראש המטה היו דמויות כמו לודוויג בק והנס אוסטר. הם ארגנו קשרים ומלאו תפקיד בהכנת תכניות הדחה. הקושי המרכזי שלהם היה הפופולריות של היטלר, שבועת נאמנות בצבא וחוסר שיתוף פעולה של מפקדים בכירים. ניסיון להפיל את היטלר ב־1938 נכשל אחרי הסכם מינכן, כי המערב ויתרו ולא פרץ סכסוך.
ניסיון בולט הגיע מאדם אחד, גאורג אלזר. בנובמבר 1939 הוא הטמין פצצה בנאום של היטלר במינכן. הפצצה התפוצצה לאחר שהיטלר כבר עזב מוקדם. אלזר נעצר ונרצח בסוף המלחמה. ניסיון זה חיזק את האבטחה על היטלר.
תוכנית T4 הייתה מדיניות שבה נרצחו חולים כרוניים ונכים. אנשי דת קתוליים ופרוטסטנטיים הביעו מחאה חזקה, ובראשם הבישוף קלמנס פון גאלן. המחאה הציבורית הובילה לכך שהמשטר הכריז על עצירת התוכנית רשמית, אף שההריגות נמשכו בחשאי.
הכיבושים המהירים של גרמניה עד 1940 החלישו את האפשרות למרד. עם זאת, קצינים כמו הנינג פון טרסקו וגורמים ב"חוג קרייזאו" המשיכו לתכנן ולגייס כוחות. חלקם הופתעו מההיקף של הפשעים במזרח, והדבר חיזק את נחישותם לפעול.
הקומוניסטים שהוחזקו במחתרת נשארו רדומים יחסית עד הפלישה לברית המועצות ב־1941. לאחר מכן נוצרו רשתות ריגול, שכללו קבוצות שנודעו בשם "התזמורת האדומה". קבוצות אלה אספו מידע והעבירו אותו לבעלות הברית, אך רבות מהן נתפסו והושמדו.
טרסקו תכנן כמה ניסיונות להתנקש בהיטלר, כולל ניסיון להניח פצצה במטוסו ובפעולות אחרות. חלק מהניסיונות כשלו משיקולים טכניים או בגלל ביטול ביקורים של היטלר.
ההפסד בקרב סטלינגרד (1942) היה נקודת מפנה. המורל הציבורי ירד וחלק מהקצינים הבינו שהמלחמה הולכת לאבדון. במינכן פעלה קבוצת הסטודנטים "הוורד הלבן" שחילקה עלונים וצבטה בקול נגד המלחמה. מנהיגיה נתפסו והוצאו להורג.
התנגדות יומיומית כללה שמועות נגד המשטר, סירוב להשתתף בפעילויות רשמיות, סיוע מוזר ליהודים והשתמטות משירות. תנועות נוער כמו "אדלווייספיראטן" ו"נערי הסווינג" היו דוגמאות להתנגדות תרבותית ולא־ממסדית.
בפברואר 1943 נשים לא־יהודיות צעדו ברחבת רוזנשטראסה כדי לדרוש את שחרור בני זוגם היהודים. המחאה הביאה לסיום מיידי של מעצר רבים ולשחרור חלק מהם. זהו מקרה יוצא דופן של מחאה ציבורית שהצליחה תחת המשטר.
בשנים 1943, 1944 נעשו ניסיונות מאורגנים להפיל את היטלר. הקושרים קיוו שקצב התבוסות בחזית יעודד את הצבא והמערב לתמוך בהם. הם פיתחו את תוכנית "ואלקירי", שנועדה להפעיל את צבא המילואים להשתלט על ערים אחרי פיצוץ שהסיר את היטלר.
ב־20 ביולי 1944 הניח קלאוס פון שטאופנברג פצצה בפגישת היטלר. הפצצה פגעה בכמה אנשים, אך היטלר הצליח לשרוד. התוכנית לא הופעלה במלואה. המחאה כונתה קשר העשרים ביולי. המשטר ערך מעצרים, הוצאת להורג ושיפוטי ראווה. אלפי אנשים נאסרו, ומאות הוצאו להורג.
לאחר 1945 הדגישו מערכות שונות את זכר הקושרים והגיבורים כמקור למוסר וכהוכחה שנמצאו מתנגדים בתוך העם. הוויכוח ההיסטורי נמשך: יש מי שמדגיש את פעולות הממסד הצבאיות ואת הקושרים הממוסדים, ויש מי שמבליט את המתנגדים הלא־מאורגנים, כמו גאורג אלזר והוורד הלבן. כיום נחקרת גם פעולתם של אלה שניסו להציל יהודים ולפעול בשיטות שאינן תמיד גלויות.
בגרמניה של היטלר היו אנשים וקבוצות שניסו להתנגד לו. הם לא היו גוף אחד. חלקם היו חיילים, רובם אנשי דת, סטודנטים ואנשים בודדים.
היו מפלגות שמאל שקצרו ולחמו בסתר, כמרים ובישופים שאמרו שזה רע, וקבוצות צעירות שלא רצו להשתתף בתנועות הנוער של הנאצים.
איש בשם גאורג אלזר הטמין פצצה בנאום של היטלר ב־1939. הפצצה התפוצצה אחרי שהיטלר כבר עזב.
תוכנית T4 הייתה תוכנית שבה הרגו חולים ונכים. כמרים ובישופים גינו זאת. בעקבות המחאה עצר המשטר רשמית את התוכנית.
הפסד בסטלינגרד שינה את המצב. קבוצת סטודנטים בשם ה"וורד הלבן" חלקה עלונים נגד המלחמה. כמה מהם נתפסו והוצאו להורג.
בפברואר 1943 נשים יצאו לרחוב רוזנשטראסה כדי לשחרר את בעליהן היהודים. המחאה הצליחה וחלקם שוחררו. גם יש מקרים של גרמנים שעזרו להסתיר יהודים.
ב־20 ביולי 1944 קצין בשם קלאוס פון שטאופנברג הניח פצצה בפגישה של היטלר. הפצצה פגעה בכמה אנשים. היטלר שרד. אחרי זה נעצרו ועונו רבים.
אחרי המלחמה שיבחו רבים את אלה שהתנגדו. עדיין מדברים עליהם ומגלים דמויות חדשות של אנשים שניסו לעזור ולעמוד נגד הרע.
תגובות גולשים