התנועה הלגיונרית

'''התנועה הלגיונרית''' (ברומנית: Mișcarea Legionară), הידועה גם כ'משמר הברזל', הוקמה ב-24 ביוני 1927 על ידי קורנליו זליה קודריאנו. זו הייתה תנועה פוליטית לאומית קיצונית עם יסודות דתיים. התנועה שילבה נאציזם-סגנוני עם אלמנטים נוצריים-מיסתיים, וקידמה אנטישמיות (שנאת יהודים). היא משכה בעיקר צעירים חסרי השכלה כפרית ועירונית ולכדה גם תמיכת כמרים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה "רומניה הגדולה": הגבולות והאוכלוסייה השתנו. שטח המדינה כמעט הוכפל, והמיעוטים גדלו עד לכ־30% מהאוכלוסייה. שינוי זה הגביר לאומנות וחשד כלפי מיעוטים. המשטר המלוכני-ליברלי לא פתר בעיות כלכליות וחברתיות, וזה יצר קרקע לתנועות חדשות.

קודריאנו ייסד את התנועה כארגון לא רשמי שבו הוגדר כמנהיג רוחני בשם "קפיטן". באוגוסט 1927 יצא כתב העת Pământul Strămoșesc. התנועה פעלה בקרב סטודנטים וארגנה מבנים קהילתיים, אך גם הייתה מעורבת בעימותים שהובילו לעיכובים ומעצרים.

הלגיונרים יצאו למסעות רגליים ורכובים בשם "מסע חינוכי" כדי להפעיל משמעת, להתמודד עם קשיים ולהפיץ את רעיונותיהם. הם לבשו חולצות ירוקות וערכו כינוסים גדולים בכפרים ובערים. התנועה אימצה ענישה פנימית ופעולות תעמולה, ושימשה גיוס של תומכים ברחבי המדינה.

ב-1930 הציג קודריאנו תוכנית אנטישמית שכללה את נישול היהודים מנכסים והעברת רכושם. התנועה גדלה במהירות: אלפים בסוף 1930 ובשנים שאחר כך עשרות ומאות אלפים. היא אימצה סמלים, לבוש אחיד ודרכי התארגנות קפדניות.

בשנות ה-30 הוקמו "קבוצות מוות" שהוכרו בנוסחים של נאמנות קיצונית. ב-1933 נרצח ראש ממשלת רומניה יון ג. דוקה; החקירה שיוחסה לפעילים לגיונרים הובילה למעצרים ולמשפטים. גם פוליטיקאים ומתנגדים אחרים הותקפו ונרצחו, וב-1936 נרצח מיכאי סטלסקו בידי חברים בתנועה.

בשנת 1940 הנהגת התנועה, יחד עם יון אנטונסקו והוריה סימה, השתלטה על חלק מהמנגנונים הממשלתיים ויישמה מדיניות אנטישמית. בינואר 1941 פרץ מרד לגיונרי נגד ממשלת אנטונסקו. בזמן האירועים התקיימו פרעות בבוקרשט שבהן נהרגו עשרות יהודים (124 לפי המקורות).

לאחר המלחמה חלק מהלגיונרים נכלאו או יצאו למחתרת. ב-1993 וב-2012 קמו ברומניה ארגונים פוליטיים שניסו לשחזר את מורשת הלגיונרים, תחת שמות דומים. קבוצות נוספות אף ניסו להתארגן על בסיס רעיונות דומים.

'''התנועה הלגיונרית''' הוקמה ב-1927 על ידי קורנליו זליה קודריאנו. זו הייתה תנועה פוליטית קיצונית. היא שלפה רעיונות של לאומיות ושל שנאת יהודים. (אנטישמיות = שנאת יהודים.)

אחרי מלחמת העולם הראשונה גדלה רומניה והתגוררו בה הרבה קבוצות שונות. השינויים האלה גרמו לפחד ולכעס אצל אנשים מסוימים. זה עזר לתנועה למצוא תומכים.

הלגיונרים ערכו מצעדים וכנסים. הם לבשו חולצות ירוקות והופיעו בקבוצות מסודרות. הם ארגנו סטודנטים ועובדים.

התנועה קידמה כניעה ליהודים ולפעמים תקפה אנשים ומוסדות. בשנות ה-30 היו גם תקיפות ורציחות של מתנגדים. האירועים האלה היו קשים ומכוערים.

בשנים סביב 1940 חלק מנהיגי התנועה אחזו בכוח ופגעו בקבוצות אזרחיות, כולל יהודים. ב-1941 פרץ מרד שנכשל, ובמהלכו נגרמו פגיעות ונפגעו אנשים. אחרי המלחמה חלק מהתנועה נעלמו וחלק מהאנשים ניסו לחזור לפוליטיקה בשנים מאוחרות יותר.