התקופה הרומית בארץ ישראל

ב־63 לפנה"ס פלשו הרומאים בראשות פומפיוס לארץ ישראל. תקופת השלטון הרומי נמשכה עד שנת 324 לסה"נ, עת עליית קונסטנטינוס והתחזקות הביזנטים. בתקופה זו שונה שמה של הארץ בידי הקיסר אדריאנוס ל"פלשתינה".

עד המאה ה־2 לפנה"ס שלטו באזור הסלאוקים והטילים המצריים. רומא גדלה ככוח והחלה להתערב במזרח הים התיכון, עד שהגיעה לשליטה על סוריה ויהודה.

מגעים דיפלומטיים בין יהודה לרומא החלו עוד לפני הכיבוש המלא. בתקופות שונות היו בריתות ויחסים טובים, אבל גם מתחים כשהאינטרסים המקומיים התנגבו עם שאיפות רומא.

פומפיוס כבש את ירושלים והוריד את שלטון המלכים. בסופו של דבר יוליוס קיסר נתן מעמד של בעל ברית למשפחה המקומית, ואחר כך הורדוס מונה למלך ב־37 לפנה"ס. הורדוס היה שליט מושחת לעיתים ובנה פרויקטים גדולים, אך לא זכה לאהדת רוב העם.

הכיבוש הרומי שבר את הממלכה החשמונאית. רומא חילקה וארגנה מחדש את השטחים, ולעתים חיזקה ערבים הלניסטיים ומנהיגים פרו־רומיים.

ב־6 לספירה הפכה יהודה לפרובינקיה רומית ונערך מפקד אוכלוסין על ידי קוויריניוס. נציבים רומאים קיבלו סמכויות והמצב המקומי חמיר כשטענות דתיות וכלכליות התגלעו. במאה הראשונה פונטיוס פילאטוס עורר סערות דתיות, והוא הואשם אחרי כן בקשיחות כלפי היהודים.

מתחים כלכליים, דתיים וחברתיים התנקזו למרד רחב ב־66 לספירה. הרומאים דיכאו את המרד ב־70, ונהרס בית המקדש. ההפסד הביא אובדן אוטונומיה, לכיבוש צבאי ולפגיעה קשה באוכלוסייה.

אחרי החורבן שונתה המינהלה. הוצבו לגיונות וחיילים, וחלקים נלקחו מידי המורדים והועברו לרומית. המיסים והפקעות הקרקע החריפו את המצב החברתי-כלכלי.

במאה ה־2 התפרצו מרידות גם בפזורה היהודית. מרד התפוצות (115, 117) היה אלים ונדון לדיכוי חמור. גם בארץ היו פרוכות ותסיסה מקומית.

אדריאנוס יזם שינויים מנהליים והלניזציה, החזרת ערים והקמת מקדשים אליליים. חלק מהחלטותיו, ובעיקר התוכנית להקים בעיר קדושה אלילית בשם איליה קפיטולינה, עוררו זעם והובילו למרד בר כוכבא.

בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא ותמך בו חלק מהחכמים. המורדים ניצחו בהצלחות ראשוניות וביססו שליטה לזמן קצר. הרומאים השיבו כוחות עצומים ודכאו את המרד באכזריות. אחרי הדיכוי הוטלו גזירות קשות נגד החיים הדתיים, ופרובינקיית יהודה הוחלפה בשם סוריה־פלשתינה.

אדריאנוס נקט צעדי ענישה וניסיון למחוק את המוקד הלאומי־דתי של היהודים בארץ. העיר איליה קפיטולינה הוקמה על חורבות ירושלים, ואיסורים הוטלו על כניסה ועיסוק דתי. חלק גדול מהיהודים נדד או הועבר צפונה לגליל.

לאחר מותו של אדריאנוס נרשמו שינויים: אנטונינוס פיוס הקל במידה מסוימת והחזרת חופש הדת אפשרה התארגנות יהודית בגליל. בדורות הבאים שלטונות רומיים שונים החזיקו במדיניות מעורבת של דיכוי וסובלנות. בסוף התקופה הרומית, עליית קונסטנטינוס ב־324 סימנה את המעבר לשלטון ביזנטי ולעליית מעמד הנצרות.

ב־63 לפני הספירה הגיעו לארץ חיילים רומאים בראשות פומפיוס.
הרומאים שלטו כאן עד שנת 324 אחרי הספירה.
הקיסר אדריאנוס קרא לארץ "פלשתינה".

לפני רומא שלטו באזור מלכים אחרים. רומא התרחבה והגיעה לכאן.

לפעמים היהודים בריתו עם רומאים. לפעמים התעוררו קשיים.

הרומאים הפכו חלקים מהארץ לשטח בשליטתם. הורדוס היה מלך שמנעו לו רומא.
הוא בנה ערים גדולות.

ב־6 לספירה הפכה יהודה לאזור רומי רשמי. נערך מפקד על התושבים.
נציבים רומיים ניהלו את המקום והרבה אנשים הופתעו ונעלבו.

בשנים 66, 70 פרץ מרד גדול נגד הרומאים.
הרומאים השתלטו וחיללו את בית המקדש בירושלים.
זה היה מקרה עצוב וחשוב מאוד בתולדות העם היהודי.

אחרי החורבן הוצבו חיילים רומיים.
הרבה קרקעות הוצאו מידים והיו מיסים כבדים.

בשנים 132, 136 היה מרד נוסף בראשות בר כוכבא.
בתחילה הצליחו המורדים, אבל בסוף הרומאים דיכאו אותם.
אדריאנוס כילל שמות ושינה את שם הארץ לסוריה־פלשתינה.

לאחר הרבה שנים של שינויים, ב־324 הקיסר קונסטנטינוס החליט מחדש על דרכי שלטון.
כך התחילה תקופת הביזנטים בארץ.