ויקאר

ויקאר (בלטינית: Vicarius, באנגלית: Vicar) הוא תואר כנסייתי לאדם שממלא מקום של ממונה או משמש כשליח שלו.

בחוקי הכנסייה (הקנון) הקתולי, ויקאר הוא הנציג המקומי של כומר או איש דת אחר. בתקופת רומא העתיקה המונח תיאר פקידים שעבדו תחת פרפקטים פראיטוריאנים, כלומר שופטים בכירים.

בשלבים מוקדמים של הנצרות היו לבישופים ויקארים שונים, כמו ארכידיאקונים וארכי־כמרים, וגם כמרים מקומיים שפעלו כ"מרפאי נשמות", מטפלים ברוח ובקהילה במקומם של בעלי הסמכות הגבוהה.

האפיפיור משתמש בכינוי Vicarus Christi, "ממלא מקומו של ישו". השימוש בשם זה נרשם לראשונה במאה השמינית. לפני כן נעשה שימוש בכינויים כמו "ממלא מקומו של פטרוס".

במסורת האנגליקנית ויקאר הוא תואר שכיח לכהן קהילתי. ההבדלים בין רקטור, ויקאר וקוראּט (קוראט, סגן כומר) קשורים בעיקר להכנסות: רקטור קיבל מעשר גדול וקטן, ויקאר רק את המעשר הקטן. קוראט נצחי מקבל שכר מהדיוקסיה, כלומר מאזור כנסייתי.

בארצות הברית, בכנסייה האפיסקופלית, ויקאר הוא כהן שמנהיג מיסיון, קהילה שנתמכת על ידי הדיוקסיה. רקטור לעומת זאת עומד בראש קהילה שמסתמכת על הכנסת עצמה.

ויקאר (בלטינית: Vicarius) הוא כינוי לאיש כנסייה שמחליף מישהו אחר.

בחלקים של הכנסייה ויקאר הוא נציג מקומי. נציג זה פועל בשם כומר או מנהיג אחר.

ברומא העתיקה השתמשו בשם גם לתאר פקידים. פקידים אלה היו עובדי ממשל חשובים.

האפיפיור קיבל את הכינוי Vicarus Christi. זה אומר "ממלא מקומו של ישו". הכינוי הזה הופיע לראשונה במאה השמינית.

בכנסיות אנגליקניות יש שלוש מילים חשובות: רקטור, ויקאר וקוראּט. רקטור מקבל את רוב המעשר. מעשר היא תרומה מהתוצרת. ויקאר מקבל מעשר קטן יותר. קוראט מקבל שכר מהדיוקסיה. דיוקסיה היא אזור כנסייתי.

בארצות הברית, בכנסייה האפיסקופלית, ויקאר מנהיג מיסיון. מיסיון היא קהילה שנתמכת על ידי הדיוקסיה.