ועדת חקירה פרלמנטרית בישראל

ועדת חקירה פרלמנטרית היא ועדה שהכנסת ממנה כדי לבדוק נושא שבענייניו הציבור עמום.

הוועדות הראשונות בישראל מונו לפני שהנושא הוסדר בחוק. אחת חקרה את "השוק השחור" ב-1950, ואחרת את יחס העצורים בגלמה ב-1951.
בסמכות מינוי הוועדות נזכרה לראשונה ב־חוק יסוד: הכנסת מ-1958. בין הכנסת הראשונה לכנסת האחת־עשרה לא הוקמו ועדות כאלה. אחרי חקיקת החוק עברו כשלושים שנה עד שהוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית ראשונה; לכנסת ה-15 וה-17 הוקמו מספר ועדות משמעותי.

הסמכויות של ועדת חקירה פרלמנטרית אינן מפורטות בחוק. מקובל לראות בה סמכויות דומות לוועדות אחרות של הכנסת. לכן היא יכולה לזהות ולזמן רק עובדי מדינה, חברות ממשלתיות, תאגידים שהוקמו בחוק, רשויות מקומיות ומועצות דתיות.
מי שנקרא להעיד חייב להתייצב ולהעביר את המידע. עם זאת, השר או ראש הגוף יכולים להופיע במקום העובד.
זה שונה מוועדה ממלכתית, שיכולה לזמן גם אזרחים פרטיים ולהוציא צווי הבאה (צו שמחייב אדם להגיע). לוועדה הפרלמנטרית אין סמכות להוציא צווי חיפוש, והענישה על אי־ציות היא בדרך משמעתית ולא פלילית.
יש פרשנויות שונות על היקף הסמכות: חלק טוענים שהיא יכולה לעסוק בחקיקה ובפיקוח של הכנסת, ואחרים סבורים שסעיף 22 למעשה מאפשר חקירה של כל עניין.
פרופסור גיורא גולדברג הדגיש שהמטרה העיקרית היא להגן על זכות הציבור לדעת.

החולשה של הכלי נראתה בוועדת חקירה על אירועי עמונה. בוועדה ישבו נציגים פוליטיים בעלי עניין, וחברי כנסת שנכחו באירועים. שרי ממשלה מנעו בכירים מלמסור עדות, או הופיעו במקום הקצינים, ובכך הוטל פגם על יכולת הוועדה להגיע לאמת. משפטנים אף טענו כי הפורום לא היה מתאים לחקירה כזו, במיוחד כי הוועדה התכנסה סמוך לבחירות.

קיימת רשימה של ועדות חקירה שהוקמו. רוב הוועדות היו אד־הוק וסיימו את תפקידן לאחר שהגישו דו"ח לכנסת.

ועדת חקירה פרלמנטרית היא ועדה שהכנסת מקימה. היא בוחנת נושא שחשוב לציבור.

הוועדות הראשונות היו בשנות ה־50. אחת חקרה את השוק השחור. אחרת חקרה את ענייני גלמה.
חוק יסוד: הכנסת (חוק שמסדיר את עבודת הכנסת) נחקק ב־1958. אחר החוק עברו שנים עד שהוקמה ועדת חקירה נוספת.

הוועדה יכולה לזמן עובדים של המדינה. "לזמן" פירושו לבקש שהם יבואו להצטדק או להעיד.
השר יכול להופיע במקום העובד. הוועדה לא יכולה להוציא צו חיפוש. צו חיפוש זה אישור לבדוק מקום.
אם מישהו לא מציית, העונש בדרך כלל משמעתי, לא פלילי.
יש אנשים שחושבים שהכנסת יכולה לחקור הרבה נושאים, ואחרים חולקים על כך.

דוגמה: בוועדה שחקרה את אירועי עמונה היו בעיות. היו בה חברים בעלי עניין פוליטי. כמה בכירים לא הורשו להעיד, וזה פגע בעבודה של הוועדה.

יש רשימה של כל הוועדות שהוקמו. רובן סיימו את עבודתן והגישו דו"ח.