ז'וליה קריסטבה נולדה ב-24 ביוני 1941 בסליבן שבממלכת בולגריה. היא פסיכואנליטיקאית, בלשנית, סמיוטיקאית (חוקרת סימנים ומשמעות) וסופרת בצרפת, וזכתה בפרס הולברג בשנת 2004.
קריסטבה למדה ספרות צרפתית באוניברסיטת סופיה. בשנת 1966, כשהייתה בת 25, קיבלה מלגה ועברה לפריז. שם עבדה עם רולאן בארת ועם לוסיין גולדמן, והצטרפה לקבוצת כתב העת Tel Quel. ב-1968 נישאה לפיליפ סולרס.
היום היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז 7 ופסיכואנליטיקאית פעילה. היא נחשבת לדמות מרכזית בתאוריה הביקורתית המודרנית, ונחשבת לאינטלקטואלית מכובדת בעולם.
קריסטבה משלבת תחומים כמו פילוסופיה, בלשנות, סמיוטיקה (תורת הסימנים), תורת הספרות ופסיכואנליזה. כך היא מפתחת רעיונות חדשים על שפה, כתיבה ומציאות.
בספר Desire in Language היא מסכמת כעשר שנות מחקר. היא משלבת רעיונות מפרויד ולקאן עם תיאוריות סטרוקטורליסטיות ורולאן בארת. קריסטבה מאמצת את רעיון הדיאלוגיות של באכטין, ומדברת על "מות המחבר", כלומר הרעיון שהמשמעות אינה תלויה רק בזהות המחבר.
היא טוענת כי טקסטים מעבירים גם מה שהשפה עצמה מתקשה להגיד. המושג דנטציה (המשמעות המילולית) מאבד חשיבות מול קונוטציה (המשמעויות הנלוות, כמו אסוציאציות ורגשות).
בפרק על הרומן היא מתחקה אחרי צמיחתו במאה ה-15 ובוחנת איך הרומן יצר הפרדה בין מסמן למסומן. המסמן הוא הצורה או המילים, והמסומן הוא התוכן או המשמעות. הרומן, לפי קריסטבה, מאפשר ניתוק בין השניים ומייצר סוג חדש של כתיבה.
בפרקים אחרים היא משתמשת במושגים כמו פוליפוניות (קולות מרובים בטקסט) וקרניבליזציה (שבירת גבולות חברתיים בשפה ובצורה). היא גם ממשיכה רעיונות של בארת, וטוענת שהכתיבה נשענת על ניגודים ותחושות שונות.
בסוף היא מציגה טענה פוסטמודרנית: הסובייקט (האדם כיחידה עצמאית) מתפרק בתוך השפה. אין סובייקט מחוץ לפעולת הדיבור והכתיבה, עיקרון שמדגיש את חשיבות השפה בעיצוב הזהות.
קריסטבה הושפעה מפסיכואנליזה שאינה ממשיכה בדיוק את פרויד. היא ניסתה לבנות גישה אחרת לפסיכואנליזה, והשפעה זו נראית בעבודותיה על שפה וזהות.
מתוך דאגה לגזענות ולקסנופוביה בצרפת כתבה את המאמר Étrangers à nous-mêmes, שבו בוחנת את היסטוריית ה"זר" ויחסו ללאומנות.
קריסטבה קיבלה גם שבחים וגם ביקורת. יעקובסון ובארת הביעו הערכה לקול הייחודי שלה. מצד שני, נאשמות עבודותיה בביקורת על התייחסויות לתרבויות שאינן מערביות, כמו בביקורות של ספיבק ואיאן אלמונד.
במשך שנים היא הייתה פרופסורית אורחת בקולומביה, חלקה תפקידים עם אומברטו אקו וצ'ווטאן טודורוב. ב-1997 הוענק לה תואר אביר לגיון הכבוד, ונבחרה כחברת חוץ באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (1998) ובאקדמיה הבריטית (2002).
ז'וליה קריסטבה נולדה ב-24 ביוני 1941 בעיר סליבן שבבולגריה. היא עברה לפריז בגיל 25 כדי ללמוד ולכתוב.
היא למדה ספרות ועבדה עם חוקרים מפורסמים. ב-1968 נישאה לפיליפ סולרס.
היום היא פרופסור ופסיכואנליטיקאית. פסיכואנליטיקאית זה אדם שחוקר מחשבות ורגשות.
קריסטבה כתבה על שפה וסיפורים. סמיוטיקה היא למדוד איך סימנים כמו מילים ותמונות מעבירים משמעויות.
בספר Desire in Language היא אומרת שלפעמים טקסטים מעבירים רגשות מעבר למילים הפשוטות. היא גם כותבת שהטקסט יכול להיות גדול יותר מהכותב שלו.
היא בדקה את מקורות הרומן במאה ה-15. הרומן שינה את הדרך שבה אנשים מספרים סיפורים.
קריסטבה דאגה משנאה וגזענות. היא כתבה על ה"זר" ועל הבעיות שבזה.
יש מי שאהב את הרעיונות שלה, וכמה מבקרים הביעו גם ביקורת. היא קיבלה פרסים חשובים, כמו לגיון הכבוד ופרס הולברג.
