"זה נהנה וזה לא חסר" הוא כלל במשפט העברי. הוא אומר: מי שנהנה מנכס של אחר, ובעל הנכס לא נפגע או לא נגרם לו חיסרון (חוסר שנוצר), בדרך כלל אינו חייב לשלם לו תמורה. הכלל חל לאחר שהנהנה כבר קיבל את ההנאה. אם הבעלים התובע הודיע מראש כי אינו מסכים להנאה, הנהנה חייב לשלם.
הכלל נמצא בתלמוד הבבלי. שם נקבע שפוטרים את הנהנה כאשר לא נגרם חיסרון לבעל. עם זאת, ההוראה נאמרת לאחר המעשים, ולא חפה גם מהתניה של הודעה מראש.
דוגמה חשובה היא האדם ש"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו", נכנס להתגורר או להשתמש בחצר ריקה בלי רשות הבעלים. התלמוד בודק שתי שאלות מרכזיות: האם החצר מיועדת להשכרה, והאם האדם ששהה שם היה אמור לשכור מקום בכלל. על פי השילוב בין התשובות נחלקים ארבעה מקרים: אם גם הדייר וגם החצר מיועדים להשכרה, הנהנה חייב לשלם; אם שניהם אינם מיועדים להשכרה, פטור; במקרים מעורבים יש מחלוקת בין חכמים האם חייבים בתשלום; המקרה שבו הדייר מיועד לשכור אך החצר איננה להשכרה הוא המקרה שעליו נפסק הכלל לעניין חוסר חובה.
בתקופת האמוראים הועלו טיעונים מנוגדים. רמי בר חמא הבין מהמשנה כי עצם ההנאה עשויה להטיל חובה כלפי הבעל, גם בלי נזק ממשי. לעומתו, רבא ורבי אמי דרשו שנזק ממשי או חיסרון בפועל צריכים להתקיים כדי שיהיה מקום לתביעה ולתשלום.
אצל מפרשי התלמוד הציעו טעם לפטור: הכלל קשור ל"כופין על מידת סדום". כלומר, בתי דין יכולים לכפות התנהגות צודקת כדי למנוע שאנשים יתנהגו באופן שאינו הוגן כלפי הזולת. במקרה שבו כבר גר הנהנה במקום, בית הדין יכול לחייבו לוותר על דרישת הפיצוי, אך מלכתחילה לא תמיד אפשר לאסור עליו להתיישב בחצר.
יש חריגים: אם נהיה אפילו חיסרון קטן, הנהנה יחויב בתשלום. עוד חריג מגיע ממשנה על "השוכר פרה מחברו": כשמישהו השתמש בפרה שהושאלה לו ונגרם בלבול בין שאלה לשכירות, נפסקו כללים שמגבילים את האפשרות להרוויח מרכוש חברו ללא תשלום. בפועל הכלל "זה נהנה וזה לא חסר" מוגבל למצבים שבהם ההנאה לא הפיקה רווח כספי ממשי.
בחוק הישראלי של עשיית עושר ולא במשפט (Quasi Contracts) הכלל נזכר, אך החוק בדרך כלל קובע חובת השבה. כלומר, הברירת מחדל היא שהנהנה יחזיר את ההשבה. בית המשפט יכול לפטור חלקית או לחלוטין אם קבע שהזכייה לא כללה חיסרון למזכה.
הכלל מתקשר לעיקרון של יעילות פארטו: הוא בודק האם שינוי במעמדם של הצדדים משפר מישהו מבלי לפגוע באחר. בכך הוא נוגע לשאלות של צדק כלכלי ויעילות במשאבים.
"זה נהנה וזה לא חסר" אומר שאם מישהו נהנה מחפץ של מישהו אחר, והבעלים לא נפגע, הוא בדרך כלל לא צריך לשלם.
הרעיון נמצא בתלמוד. שם אמרו שפוטרים את הנהנה אם לא נגרם חיסרון (חוסר) לבעל.
דוגמה פשוטה: מישהו גר בחצר של חברו בלי רשות. יש לשאול אם החצר מיועדת להשכרה ואם האדם היה אמור לשכור מקום. כשהשכר והחצר מיועדים למטרות שכירות, בדרך כלל משלמים. כשהכל לא למכירה, בדרך כלל פטור. במצבים מעורבים היו חילוקי דעות בין החכמים.
חכמים הסבירו שפעמים רבות כופים על אדם להתנהג בנדיבות. זאת כדי שלא ינצל אחרים בלי סיבה. אך הכלל חל אחרי שהנהנה כבר נהנה.
אם נוצר אפילו חיסרון קטן, המזכה יכול לדרוש תשלום. גם יש כללים מיוחדים למי ששאל פרה של חברו, והדבר משנה מי משלם את העלות.
בחוק המודרני אומרים בדרך כלל שהנהנה צריך להחזיר. אבל בית המשפט יכול להחליט לפטור אותו אם לא נגרם חיסרון.
הרעיון קשור להוגנות וליעילות. הוא בודק אם מישהו משתפר בלי לפגוע באחר.
תגובות גולשים