״זורק אבן למרקוליס״ הוא פתגם תלמודי על מי שהתכוון לטוב אך עשה רע. מרקוליס הוא הצורה התנאית לשם האל הרומי מרקוריוס (Mercury). לפי המסורת, פועל שהיה מוסיף אבן לערימת האבנים שליד פסל האל נחשב כמי שעובד את האליל, שכן השלכת האבן נראתה אנרגטית אבל למעשה חיזקה את הפסל.
הביטוי מופיע בתלמוד הבבלי, בסיפור על רב מנשה, ובדוגמאות כמו במסכת חולין: "כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כזורק אבן למרקוליס". הכוונה: מי שלימד תורה למי שישתמש בה לרעה התכוון לטוב, אך תוצאת המעשה הייתה רעה. בתוספתא נאמר דומה על מי שמכבד רשע: הכוונה לכבד אדם, אך בכך מגבירים את השפעתו ורעתו בחברה.
הביטוי מדגיש מצב שבו הכוונה טובה אך התוצאה מזיקה. להפך, לתיאור מי שהתכוון להרע ונמצא עושה טובה משתמשים בביטוי "בא לקלל ונמצא מברך", המבוסס על סיפורו של בלעם בן בעור.
״זורק אבן למרקוליס״ הוא פתגם מן התלמוד. הוא מדבר על מי שרצה לעשות טוב. אבל בסוף הוא עשה רע.
מרקוליס הוא השם התנאִי לאל רומי שנקרא מרקוריוס. פעם היו שמים אבנים ליד פסל האל. מי שהשליך אבן כעלבון חשב שהוא מקלל אותו. אבל זה חיזק את הפסל ועבד את האליל. עבודה זרה = להאמין או לעבוד אלילים.
בדוגמא בתלמוד כתוב: מי שלימד מישהו שלא הולם, חשב שהוא עושה טוב. בסוף זה היה רע. גם מי שמכבד אדם רע, מרחיב את כוחו של הרשע.
יש גם ביטוי הפוך: "בא לקלל ונמצא מברך". זה קשור לסיפור על בלעם בן בעור.
תגובות גולשים