זיכרון השואה בישראל הוא הדרך שבה החברה הישראלית זוכרת ומנציחה את השואה. בתחילת המדינה דומיננטית הייתה "הגישה הממלכתית", עמדת הנהגה ששמה דגש על כוח, גבורת הלוחמים והקמת מדינה חזקה, ופחות על סיפור הקורבנות הפרטני. למרות זאת הוקמו אנדרטאות, ניטעו יערות זיכרון, והוקמו מוסדות ציבוריים מרכזיים, כמו בית לוחמי הגטאות (1949) ויד ושם (1953).
הגישה הממלכתית ראתה בשואה הוכחה לצורך במדינה עצמאית. היא הימנעה מהדגשת החלשות וחוסר אונים, וטרחה להבליט את דמותו של הישראלי החדש החזק.
עם זאת נהגו גם לזכור באופן פרטי וקהילתי. היסטוריונים מדברים על "זיכרון פרטי", סיפורים אישיים של ניצולים ומשפחותיהם, מול "זיכרון ציבורי", הנרטיב הלאומי. בתחילה הסיפור הקולקטיבי דחק לצד את הפרטי, אבל כבר מוקדם החלו מפעלי תיעוד וספרות שפתחו פתח לסיפורים אישיים.
משפט אייכמן בשנות ה־60 החזיר למרכז הדיון הציבורי את שאלת ההליכה אל המות. עם הזמן השיח השתנה: האמונה כי רק המורדים הם גיבורים התמתנה, והגבורה בשואה הוגדרה גם כהתמודדות יומיומית, הסתתרות, הברחת מזון, שמירת מסורת ולימוד בסתר.
מדרגה מדרגה הלכה ופחתה ההכרה הבלעדית בגישה הממלכתית. אירועים ותהליכים חברתיים איפשרו מקום גדול יותר לזיכרון הפרטי ולמיתוסים מורכבים יותר.
הגישה החדשה הדגישה יותר סיפורים אישיים, זיהוי הפושעים כאנשים בעלי שמות ופנים, והצגה של קורבנות גם כגיבורים בדרכים שונות.
מאמצע שנות ה־90 עולה תופעה של "הפרטה" של הזיכרון, דגש על סיפורים אישיים, על יוזמות מקומיות ועל זיכרון משפחתי. מבקרים אומרים שזה עושה את השואה אנושית פחות מיתית, בעוד אחרים חוששים שזה מפחית מהזיכרון הציבורי הכולל.
כיום אפשר לזהות שלוש דרכים עיקריות לזכור את השואה: הנרטיב הממלכתי/ציוני, הגישה הפרטנית-אישית והגישה האקדמית־מחקרית.
בחינוך חלו שינויים גדולים. עד שנות ה־70 השואה נלמדה בעיקר בטקסים ובחינוך חווייתי. לאחר דיונים הוחלט לשלב הוראת השואה בתוכניות הלימוד. מאז הדיון מתחלק בין הוראה רגשית-קיומית לבין הוראה מחקרית-היסטורית.
ביום הזיכרון לשואה מבתי הטלוויזיה משדרים תכניות מיוחדות, טקסים וסיפורי ניצולים.
בחברה החרדית הזיכרון משמעותי מאוד, אך מופיע בצורות אחרות. יש העדפה להנצחה פרטית וקהילתית, קריאת שמות במשפחה, וקישור בין הקהילות החרדיות לקהילות שבחרבו. הגות תיאולוגית חרדית ניסתה להסביר את השבר האמוני שנוצר בעקבות השואה ולהשיב תחושת המשכיות.
צה"ל מכניס את זיכרון השואה לחינוך החיילים, כולל תוכנית "עדים במדים", ביקורים במחנות בפולין עם ניצולים. קיימים פרויקטים כמו "פרח לניצול" והמטסים של חיל האוויר מעל אתרים זיכרון.
בישראל קיימת חקיקה שמאסרת על הכחשת השואה או הפחתת ממדיה, בעונש מאסר עד חמש שנים.
בישראל זוכרים את השואה בדרכים רבות. בתחילת המדינה הדגישו את כוח המדינה ואת לוחמיה. עם זאת הוקמו אנדרטאות ונטעו "יערות זיכרון".
הגישה הממלכתית היא דרך זיכרון שהדגישה גיבוריות של המדינה ולא סיפורים פרטיים.
יש זיכרון פרטי, סיפורים של משפחות וניצולים. ויש זיכרון ציבורי, טקסים ומקומות זיכרון. עם הזמן סיפורים אישיים קיבלו מקום גדול יותר.
בעבר השואה הוזכרה בעיקר בטקסים. אחר כך לימדו עליה בשיעורים. יש גם מסעות נוער לפולין.
בחברה החרדית זוכרים בדרכים פרטיות וקהילתיות. בתי כנסת וקבוצות שומרים את שמות הקהילות שנכחדו.
חיילים מבקרים באתרים וביד ושם. יש תוכניות שמלוות ניצולים.
יש חוק שאוסר להגיד שהשואה לא קרתה. החוק נועד להגן על זיכרון ההיסטוריה.
תגובות גולשים