ח'ליל א-סכאכיני (1878, 1953) היה מחנך, סופר ומנהיג פוליטי משמעותי בירושלים בשלהי השלטון העות'מאני ובתקופת המנדט הבריטי.
סכאכיני החל ללמד ערבית כבר בגיל 15. הוא ניהל שיעורים פרטיים, הקים בתי‑ספר וכתב ספרי לימוד. בשנת 1909 הקים את "אל-מדרסה א-דוסתוריה", שנחשבה לבית הספר הערבי הלאומי הראשון בארץ, ושם יישם שיטות חינוכיות מתקדמות. שיטותיו כללו יחס שוויוני בין מורה לתלמיד וביטול ענישה גופנית. ב-1919 ייסד וניהל את המדרשה למורים "דאר אל-מועלמין". בשנים 1926, 1938 שימש מפקח על הוראת השפה הערבית. פרש לגמלאות ב-1938, ומאוחר יותר מונה למנהל האקדמיה ללשון הערבית בקהיר ב-1948.
בין 1908 ל-1914 הוביל סכאכיני את תנועת "א-נהדה אל-אורת'ודוכסיה" ("התחייה"). התנועה דרשה שיתוף בני העדה היוונית-אורתודוקסית בעבודת הכנסייה, במקום שליטה של כמרים יוונים. ב-1909 הוא נשלח עם נציגים לאיסטנבול כדי לבקש ייצוג. ב-1914, לאחר פשרה עם הכנסייה, פרש מהעדה והכריז על עצמו כאיש לא דתי.
סכאכיני נחשב לאחד מראשוני הלאומנים הפלסטינים. ביומנו בלט יחסו לפלסטין כיחידה מובחנת. הוא תמך באחדות ערבית והתנגד לציונות, אותה ראה כניסיון לקחת אדמות מהערבים. במקביל שמר על קשרים אישיים עם כמה יהודים, ולימד גם תלמידים יהודים.
בשנים 1906, 1907 נסע לאנגליה ולארצות הברית. שם שמע הרצאות באוקספורד ובקיימברידג', עבד כמורה וכתב בעיתונות ערבית. חייו שם קיפדו עוני ובלית ברירה חזר לארץ.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה הסתיר סכאכיני את אלתר לוין, שנחשד בריגול. שניהם נעצרו, הובלו לדמשק ונידונו לתלייה. לבסוף הולמה דינהם והם שוחררו. לאחר מכן שהה סכאכיני בדמשק ופרסם כתיבה פוליטית.
בזמן המרד הערבי הגדול (1936, 1939) תמך סכאכיני במאבק הערבי נגד ההגמוניה הבריטית והציונות. ביומנו תיאר הן את פעולות המרד והן את הקשיים המוסריים שבהן, והוא שיבח גבורה אך סייג את השימוש באלימות אינסטרומנטלית.
בתקופת מלחמת העולם השנייה הביע סכאכיני תמיכה בגרמניה הנאצית, מתוך תקווה שתנטרל את מה שראה כאיום הציוני. סקר דעת קהל שערך בנו בשנת 1941 הצביע על תמיכה רחבה בקרב הערבים בפלסטין בגרמניה באותה תקופה.
ב-30 באפריל 1948 ברחה משפחתו מקטמון והיגרה לקהיר. סכאכיני נותר אכזב מהאירועים והביקור האחרון שלו בירושלים ב-1952 חיזק את תחושת האובדן.
סכאכיני הוצב כנשיא פתיחת האספה המכוננת של "ממשלת כל פלסטין" ואז מסר את הנשיאות לאמין אל-חוסייני. האספה לא האריכה ימים.
התמסר לאשתו סולטאנה ולילדיו, ובמיוחד לבנו סרי. אשתו נפטרה ב-1939. סרי נפטר בפתאומיות בראשית 1953, ושלושה חודשים לאחר מכן נפטר סכאכיני עצמו. שתי בנותיו המשיכו בקריירות חינוכיות.
סכאכיני פרסם 13 ספרים וסידר יומן מורחב. היומן נערך על ידי בתו הָאלָה ופורסם בשם "כזה אני, רבותי". היומן מהווה מקור עשיר למידע על התקופה ועל שנותיו בקטמון.
על שמו רחוב בבית חנינא, בית ספר בעיר העתיקה בירושלים ומרכז תרבות ברמאללה.
ח'ליל א-סכאכיני (1878, 1953) היה מורה וסופר מירושלים.
הוא התחיל ללמד בערבית כבר בגיל 15. הקים בתי‑ספר וכתב ספרי לימוד. בבית הספר שלו יחסו היה שווה בין המורה לתלמיד. הוא גם הקים בית ספר למורים.
היה מהמובילים של תנועת "התחייה". התנועה דרשה לבעלי העדה להשתתף בניהול ענייני הכנסייה. (פטריארכיה = הנהגת הכנסייה היוונית.)
סכאכיני האמין בלאומיות ערבית. הוא ראה בפלסטין מקום נפרד. הוא התנגד לרעיון הציונות (ציונות = תנועה שברצונה מדינה יהודית במקום). עם זאת, היו לו גם חברים יהודים.
בשנת מלחמת העולם הראשונה הסתיר בביתו חבר יהודי בשם אלתר לוין. הם נתפסו ונעצרו. נשפטו בדמשק והעונש הומתק. אחרי כן חזר סכאכיני ללמוד ולכתוב.
בשנות ה-30 תמך במאבקים נגד השלטון הבריטי ובמאבק נגד הציונות. ב-1948 ברחה משפחתו מקטמון לגלות בקהיר. הוא שב לביקור בירושלים ב-1952 והתרגש מאוד.
אשתו סולטאנה נפטרה ב-1939. בנו סרי היה חשוב לו מאוד. היומן שכתב פורסם על ידי אחת מבנותיו תחת השם "כזה אני, רבותי".
הנציחו את שמו ברחוב, בבית ספר ובמרכז תרבות.
תגובות גולשים