חבר האלקטורים

חבר האלקטורים (Electoral College) בוחר את הנשיא ואת סגן הנשיא של ארצות הברית.
לכל מדינה מוקצים אלקטורים בשווי מספר נציגיה בקונגרס: שני סנאטורים ועוד נציגים בבית הנבחרים.
למחוז קולומביה הוקצו שלושה אלקטורים לפי התיקון ה-23. בסך הכל יש 538 אלקטורים.
בבחירות הציבוריות בוחרים האזרחים באלקטורים של המדינה, ולא ישירות בנשיא או בסגן הנשיא.
ברוב המדינות מקבל המנצח בכל מדינה את כל קולות האלקטורים שלה. בנברסקה ומיין חלק מהאלקטורים מתחלקים על פי מחוזות קונגרס.
האלקטורים מתכנסים בבירת המדינה ביום שני שבין 13 ל-19 בדצמבר, ומצביעים עבור מועמד לנשיא ומועמד לסגן הנשיא.
לפי התיקון ה-12, לפחות אחד מהמועמדים עבור הנשיאות או הסגן חייב להיות מאותה מדינה שונה מאת האלקטור.

מפלגות בוחרות מועמדים לאלקטורים בוועידות מפלגתיות. ביום הבחירות הציבור בוחר את האלקטורים.
במדינות שיטה זו בדרך כלל מעניקה את כל האלקטורים למנצח במדינה, פרט לנברסקה ומיין.

החוקה אוסרת על סנאטור, נציג בבית, או עובד פדרלי לקבל שכר מהממשלה לשמש כאלקטור.
התיקון ה-14 מונע מאדם שסייע לאויב או מרד לשמש כאלקטור.
מדינות יכולות לחייב אלקטורים להצביע לפי רצון הבוחרים, ולהעניש או להחליף אלקטורים סוררים.
בית המשפט העליון אישר למדינות להעניש או להחליף אלקטורים סוררים בפסקי דין חשובים.

אם מועמד מקבל רוב מוחלט של הקולות האלקטוראליים, הוא מתמנה לנשיא.
אם אין מועמד עם רוב, בית הנבחרים בוחר את הנשיא מבין שלושת המועמדים שזכו במספר הקולות הגבוה ביותר.
ההצבעה בבית מתבצעת לפי משלחת כל מדינה, לכל מדינה קול אחד שנקבע על ידי רוב בתוך המשלחת שלה.
אם הבית לא יחליט עד לצהריים של 20 בינואר, סגן הנשיא שנבחר ישרת כנשיא בפועל עד להכרעה.
למשרת סגן הנשיא, אם אין רוב, הסנאט בוחר מבין שני המועמדים שזכו במספר הגבוה ביותר של קולות אלקטורליים.

בבחירות של 1824, 1876, 1888, 2000 ו-2016 המנצח באלקטורים לא היה המנצח ברוב קולות הבוחרים.
בשנים אלה המועמדים שהפסידו למרות שניצחו בספירה הכללית השתייכו למפלגה הדמוקרטית.
ב-2000 זכה ג'ורג' בוש בפלורידה בהפרש של כ-537 קולות, קיבל את 25 האלקטורים של פלורידה
וזכה בנשיאות, אף שלאל גור היו כ-539,947 קולות יותר בספירה הכללית בכל ארצות הברית.

המתנגדים טוענים שהשיטה עלולה לסתור את עיקרון "אדם אחד, קול אחד".
השיטה מאפשרת מצב שבו המיבחר הלאומי (ההצבעה הפופולרית) לא קובע את התוצאה.
בנוסף נטען שהשיטה מייצרת התמקדות במדינות מתנדנדות ולעיתים פוגעת בהשתתפות הבוחרים במדינות אחרות.
היא גם מעניקה יתרון יחסי למדינות בעלות אוכלוסייה קטנה, שבהן כל אלקטור מייצג פחות אנשים.
קיימת טענה שהמערכת יכולה להסתיר בעיות בחוקי הבחירות בתוך מדינות, כמו הגבלות ההרשמה או צעדים אחרים.

המועמדים נוטים להשקיע משאבים רבים במדינות מפתח שבהן התוצאות תלויות בהפרש קטן.
מדינות בטוחות מקבלות פחות ביקורים וקמפיינים, גם אם הן גדולות באוכלוסייה.

נטען שהשיטה מפחיתה מוטיבציה להצביע במדינות שנחשבות "בטוחות", כי המועמדים לא משקיעים בהן.
אם האלקטורים היו מוקצים לפי ההצבעה בפועל, יתכן שמדינות היו מעודדות יותר את אזרחיהן.

יחס האלקטורים לנפש גבוה יותר במדינות קטנות, ולכן קול בבחירה שם יכול להיות בעל השפעה גדולה יותר.

הדגשה על אלקטורים מדינה-אחת עלולה להסתיר בעיות של דיכוי הצבעה בתוך אותה מדינה.
כך פגיעה בזכות ההצבעה לא תמיד תתגלגל להשפעה לאומית מיידית.

תומכי השיטה אומרים שהיא משמרת את האופי הפדרלי של ארצות הברית.
לטענתם השיטה מחייבת מועמדים לבנות תמיכה גאוגרפית רחבה, ולא לזכות בערים בלבד.
עוד טענה היא שהיא מקשה על זכייה דרך ריכוז יתר בשטחים עירוניים בלבד, ומגבילה את השפעת הונאה לאומית.
בנוסף, אלקטורים אנושיים יוצרים גמישות במקרה של מות או פסילה של המועמד הנבחר.

חבר האלקטורים (Electoral College) הוא קבוצה של אנשים שבוחרת את הנשיא.
לכל מדינה יש אלקטורים לפי מספר הנציגים שלה בקונגרס.
למחוז קולומביה יש שלושה אלקטורים. בסך הכל יש 538 אלקטורים.
בבחירות הציבוריות בוחרים האזרחים באלקטורים של המדינה.
ברוב המדינות המנצח מקבל את כל האלקטורים של המדינה.
בנברסקה ומיין האלקטורים מתחלקים לפי אזורים.
האלקטורים נפגשים באמצע דצמבר בבירת המדינה ומצביעים לנשיא ולסגן הנשיא.

אם איש לא זוכה ברוב האלקטורים, הבית בוחר את הנשיא.
הבית בוחר בין שלושה המועמדים שקיבלו הכי הרבה אלקטורים.
אם הבית לא בוחר בזמן, סגן הנשיא שנבחר יפעל כנשיא זמני.
לסגן הנשיא, אם אין רוב, הסנאט בוחר מבין שני המועמדים המובילים.

בכמה בחירות המנצח באלקטורים לא היה המנצח בספירה הכללית.
זה קרה ב-1824, 1876, 1888, 2000 ו-2016.
ב-2000, בוש ניצח בפלורידה בהפרש של כ-537 קולות, וכך זכה בנשיאות.
לגור היו יותר קולות בסך המדינות, אבל בוש קיבל את רוב האלקטורים.

אנשים אומרים שזה לא תמיד הוגן, כי מי שיש לו יותר קולות לא תמיד מנצח.
עוד טענה היא שהמועמדים מתרכזים במדינות שנקראות "מתנדנדות".
יש גם שאומרים שהמערכת נותנת יתרון למדינות קטנות.

יש שמחבבים את השיטה כי היא שומרת על כוח המדינות.
הם אומרים שהשיטה מעודדת פיזור הקמפיינים ברחבי המדינה.
הם גם אומרים שהמערכת מגנה מעט על המדינה מפני טעות או רמאות רחבה.