בחירות בשיטה הרובנית

בחירות בשיטה הרובנית (או "הרובית") הן בחירות שבהן הזוכה מקבל את התפקיד לבד, והמתחרים לא זוכים בדבר.

השיטה הרובנית בדרך כלל יוצרת פחות מפלגות בפרלמנט. זה מקל על יצירת ממשלות יציבות, כי קואליציות פשוטות יותר מאשר בשיטה היחסית (שיטה יחסית היא חלוקת מושבים לפי אחוז הקולות שקיבלה כל מפלגה). מצד שני, המיעוטים והדעות השונות עלולים לא להתייצג היטב, כי הייצוג נקבע לפי תוצאות בכל אזור ולא לפי סך כל הקולות.

על פי חוק דוברז'ה (חוק פוליטי שמסביר נטיות מערכות בחירות), בשיטה הרובנית נוטה להיווצר מערכת דו-מפלגתית. דוגמות בולטות למדינות שמשתמשות בשיטה זו הן ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה והודו.


בשיטה זו המועמד שקיבל הכי הרבה קולות נבחר, בלי קשר לאחוז הכולל של הקולות. שיטה זו נפוצה בבחירות אזוריות חד-נציגיות, שבהן בכל אזור נבחר נציג אחד שמייצג את הבוחרים שלו.
השיטה מחזקת מפלגות גדולות ומקטינה מפלגות קטנות. אבל היא עלולה לגרום לעיוות: פרלמנט יכול לא לשקף את חלוקת הקולות הארצית, במיוחד אם תמיכתם של מצביעים מרוכזת באזורים מסוימים.

כדי להיבחר נדרש בדרך כלל לפחות 50% מהקולות. אם אף מועמד לא עבר את הרף, מתקיימת הצבעה חוזרת בין המועמדים המובילים עד שאחד מקבל רוב.
דוגמה: בבחירות לנשיאות ישראל נדרש רוב של 61 חברי כנסת מתוך 120.

כאן נבחר המועמד בעל הרוב הפשוט, אבל הוא חייב לקבל גם פחותה מסוימת של קולות, לדוגמה 40%. אם אין כזה מועמד, נערך סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים.
שיטה זו מקובלת בבחירות לראשי רשויות מקומיות בישראל.

השיטה מקנה יציבות שלטונית וצמצום מספר המפלגות.

השיטה פוגעת בייצוג המיעוטים ובפלורליזם הפוליטי, ולכן לא מתאימה תמיד לחברות הטרוגניות.

בישראל, שהיא חברה הטרוגנית, מקדישים חשיבות לייצוג ולכן נוהגים בשיטה היחסית שמשקפת את כוחה האלקטורלי של כל מפלגה. מאז שנות ה-50 הועלו מדי פעם הצעות לשנות את השיטה הרגילה לרובנית, כדי לצמצם את מספר המפלגות או לחזק מפלגות מסוימות.

בן-גוריון תמך בחלוקה של המדינה ל-120 אזורי בחירה חד-נציגיים, שבהם כל אזור בוחר נציג אחד. ההצעה נדחתה בכנסת ב-1958.

הוצעו מודלים מעורבים שבהם חלק המושבים ייבחרו בשיטה אזורית ורובית וחלק בצורה יחסית ארצית. דוגמה מוקדמת היא הצעתו של יוסף סרלין מ-1958, שהציע שילוב אזורי-יחסי ורשימות ארציות.
בניסוחים שונים הועלו גם רעיונות אחרים בשנים שלאחר מכן, כולל הצעה משנות ה-80 שקיבלה שינויים ועברה קריאה ראשונית.

בחירות בשיטה הרובנית הן כאלה שבהן המנצח מקבל הכול. המפסידים לא מקבלים דבר.

השיטה הזאת יוצרת בדרך כלל פחות מפלגות. פחות מפלגות מקלות על הרכבת ממשלה.
אבל אנשים מקטנים או דעות אחרות עלולים להישאר בלי ייצוג.

המועמד שקיבל הכי הרבה קולות מנצח. בכל אזור נבחר נציג אחד.
השיטה פועלת טוב בחברות דומות, אבל לפעמים לא משקפת את כל הקולות במדינה.

כדי לנצח צריך יותר מ-50% מהקולות (זו אומרת רוב מוחלט). אם אף אחד לא מקבל 50%, עושים הצבעה נוספת בין המועמדים המובילים.

המנצח צריך לקבל גם אחוז מינימלי, למשל 40%. אם אף אחד לא עובר את הרף, מתקיים סיבוב שני.
שיטה כזו יש בבחירות לראשי רשויות בישראל.

בישראל משתמשים בדרך כלל בשיטה יחסית. משמעותה: כל מפלגה מקבלת מושבים לפי אחוז הקולות שלה. כך קבוצות שונות מרגישות יותר מיוצגות.
אבל לאורך השנים הוצעו רעיונות לשנות זאת, למשל רעיון של בן-גוריון לבחור נציגים בכל אזור, ולא ברשימות ארציות.