חדיד (בית חרושת)

'חדיד' היה בית חרושת עברי ומפעל מודרני ראשון בארץ לייצור סבון משמן. המפעל הוקם ליד כפר דיר טריף על קרקעות שנרכשו מהבנק.

בשנת 1903 הגיע המהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש) לארץ ותוך כדי חקרו עסק בכבישת שמן זית. הוא הבחין שרוב השמן כאן מופק בבתי בד עם מכבשי עץ, והציע מפעל שיבצע "כבישה חמה", שיטה כימית שמחממת ומשתמשת בכימיקלים כדי להוציא שמן. כמו כן הציע להשתמש בגפת, שאריות הזיתים שנשארות אחרי כבישה קרה, כחומר גלם.

חובבי ציון מצאריצין רכשו 100 דונם מבנק אפ"ק, חלק משטח כולל של 2,400 דונם שנרכשו מהכפר דיר טריף ב-1904, והחלו בבניית בית החרושת.

שם המפעל נלקח מתל חדיד הסמוך. התל מוזכר בתנ"ך, היה יישוב בתקופות שונות והוזכר גם בתקופת התלמוד.

המיקום נבחר בגלל מטעי הזיתים ובתי הבד שסיפקו את הגפת. בבית החרושת עבדו כ-50, 80 פועלים יהודים. בינואר 1906, עם הגעת המכונות מאירופה, התחיל הייצור. בעונה הראשונה הועברו כ-260 טון גפת והופקו רק כ-10% שמן, נתון שהפך את המפעל ללא רווחי. לקראת סוף העונה שיעור ההפקה ירד עוד יותר. איכרים מפתח תקווה ורחובות העבירו גפת לבית החרושת.

הכמות הנמוכה של השמן המופק גרמה לסגירת המפעל. חלק מהמכונות הועברו למפעל "עתיד" (שלימים היה בית חרושת שמן).

בשנת 1905 הקים ישראל בלקינד על 50 דונם בית ספר לעבודה חקלאית עבור יתומים מרוסיה. בית הספר נקרא "קריית ספר" ונסגר אחרי שנה בגלל מחסור בתקציב. קק"ל שתלה עצי זית בסמוך, שהפכו ליסוד "יער הרצל" הידוע כיום כיער בן שמן.

מאז נסגר המפעל אירעו באזור שינויים: ב-1909 הוקמה חווה חקלאית לאומית בשם בן שמן, שנעצרה במלחמת העולם הראשונה. ב-1911 הקים בוריס שץ כפר צורפים ליד האתר, שגם הוא ננטש במלחמה. בית החרושת נשרף ב-1915. ב-1919 הוקמה תחנת ניסיונות חקלאית ובצידה מושב בן שמן. ב-1927 יסד ד"ר זיגפריד להמן את כפר הנוער בן שמן, שעדיין קיים. עד היום נותרו שרידים של בית החרושת ושכונת הצורפים.

'חדיד' היה מפעל ישן שייצר שמן ליד כפר דיר טריף.

המהנדס נחום וילבושביץ הגיע לארץ ב-1903. הוא רצה להכין שמן בשיטה שנקראת "כבישה חמה". כבישה חמה היא שיטה שמחממת את הזיתים ומשתמשת בחומרים כדי להוציא שמן. המפעל השתמש גם בגפת, השאריות שנותרות אחרי שמכבים את הזיתים.

חובבי ציון מצאריצין קנו 100 דונם מהבנק והקימו שם את המפעל.

השם "חדיד" לקוח מתל קדום קרוב, מקום שמוזכר בתולדות ישראל.

המפעל עבד בסביבה של מטעי זיתים ובתי בד. עבדו בו כ-50, 80 פועלים. בתחילת 1906 הגיעו המכונות מאירופה והייצור החל. מפני שהשאריות (הגפת) נתנו מעט שמן, המפעל לא הרוויח וסגר.

ליד המפעל הוקם בית ספר חקלאי ליתומים, אבל הוא נסגר מהר. קק"ל שתלה עצי זית, שהפכו ליער בן שמן. חלק מהמקום שימש חוות וכפרים, וחלקם ננטשו במלחמת העולם הראשונה. ב-1915 המפעל נכנס לשריפה. אחרי המלחמה הוקמו במקום מושב ותחנת ניסיונות חקלאית. היום אפשר עדיין לראות שרידים של המפעל והיישובים לידו.