חופש אקדמי (בלטינית: Libertas scholastica) הוא הזכות של מורים, תלמידים ומוסדות להשכלה לחקור, ללמד ולפרסם בלי התערבות לא עניינית מבחוץ. הוא כולל בחירה בנושאי מחקר, קביעת תכני ההוראה, והצגת פרסומים, ולעיתים גם זכות לביקורת חברתית ופוליטית. אף על פי כן, קיימים גבולות לחופש זה, למשל הכללים בארצות הברית שקובעים ריסון עצמי בנושאים שאינם קשורים לפרויקט ההוראה, והבחנה בין דעות אישיות לדעות המוסד. קביעות במשרה אקדמית (tenure) מגנה על מורים מפיטורים שרירותיים, ומצמצמת את הסיכון לענישה בשל דעות או מחקר שנויים במחלוקת.
שורשי הרעיון נמצאים באוניברסיטאות ימי הביניים, במיוחד בצפון איטליה. אוניברסיטת בולוניה (1088) נולדה כארגון סטודנטים פרטי ששכר מרצים, ובכך ניסתה ליצור עצמאות מהכנסייה ומהמלוכה. קבוצות סטודנטים ומרצים נוספות, כמו אלה שפיתחו את אוניברסיטת פדובה ב-1222, חיפשו חופש אקדמי ואוטונומיה. עם זאת, הכנסייה והסמכויות הדתיות שלטו רבות בתכנים ובהוראה, ודאגו לצנזורה במקרים שנראה להם מסוכן לדת.
בתקופת הרנסאנס והנאורות עלתה חשיבות המחקר המדעי החופשי. עם זאת, עדיין היו מקרים בולטים של צנזורה דתית וממשלתית. דוגמה ידועה היא המאבק סביב המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס וגלילאו. רעיונות אלו סתרו תפיסות דתיות זמן רב, וגלילאו אף נשפט על ידי האינקוויזיציה והושם במעצר בית, אך המודל זכה בסופו של דבר להכרה והשפיע רבות על המדע.
וילהלם פון הומבולדט גיבש את המודל ההומבולדטיאני עם ייסוד אוניברסיטת ברלין ב-1810. במסגרת המודל הדגש הוא חיבור בין הוראה ומחקר וחופש למורה ולחוקר. המודל קידם את רעיון טיפוח אישיות אוטונומית דרך השכלה. במאה ה-19 המודל אימץ רבים באוניברסיטאות גרמניות ואירופאיות.
בתקופות שמרניות אחרי מלחמות, כמו אחרי ווטרלו (1815), הוטלו מגבלות מדיניות על האוניברסיטאות. תקנות קרלסבאד (1819) דיכאו פעילות סטודנטיאלית ואינטלקטואלית, והרבה מרצים נמנעו מלדון בנושאים שנחשבו מסוכנים או מהפכניים.
המאה ה-20 הביאה לחיזוק מעמדה של הזכות לחופש אקדמי ברבות מהמדינות. לאחר מלחמת העולם השנייה, אונסק"ו הכירה בעקרון כחלק מזכויות האדם והחינוך. יחד עם זאת, חופש זה לעיתים עצום לאיים, גם בדמוקרטיות וגם במשטרים סמכותניים.
דוגמאות היסטוריות מצביעות על דיכוי אקדמי תחת משטרים טוטליטריים: בתקופת מוסוליני נאמנויות ומחויבויות פוליטיות הופעלו על מרצים; תחת הנאצים פוטרו אלפי מרצים, והמחקר הושפע קשות. בברית המועצות תחת סטלין נרדפו מדענים שהתנגדו לדוגמות המדעיות הרשומות, וכך נגרם נזק למדע ולחברה. סין בזמן מהפכת התרבות סבלה מסגירת אוניברסיטאות והרחקת מרצים; מאות אקדמאים הושפלו או איבדו את עבודתם. בתקופת המקארתיזם בארצות הברית ניהלו ועדות חקירה ציבורים חקירות נגד חשדות לקומוניזם, והדבר פגע בחופש האקדמי ובהעסקה של רבים.
התומכים בחופש אקדמי טוענים שהוא קריטי לקידום ידע ולשיח ביקורתי. כאשר משטרים או קבוצות פוליטיות מנסים לדכא דעות חופשיות, הסכנה היא לפגיעה ביכולתו של המחקר לשרת את הציבור. דוגמות כמו ליסנקו בברית המועצות, שהובילו למדיניות חקלאית שגרמה לאסונות ולמות המונים, ממחישות את הסכנות שבהתערבות לא מדעית.
בישראל חופש אקדמי מעוגן בחוקים ובהחלטות של הגופים הממשלתיים והאקדמיים. המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) מיישמת פיקוח מקצועי, ומועסקים בה אנשי אקדמיה וציבור. ישנם גם גופים פנימיים במוסדות, כמו ועד ראשי האוניברסיטאות וועדי סגל, שמנסים לשמור על חופש זה.
בשנים האחרונות הועלו ויכוחים על קודים אתיים ואיזון בין חופש הביטוי לשמירה על תקנים אקדמיים. באוניברסיטת בן-גוריון בנגב אומץ קוד אתי אקדמי ראשון שדן גם בסוגיות של חופש הביטוי והפיקוח האוניברסיטאי. נושאים כמו סמכויות מבקר האוניברסיטה והשפעתם על חופש אקדמי נדונים ומעוררים שאלות על מי קובע את גבולות החופש.
העיקרון של חופש התלמיד נולד בגרמניה (Lernfreiheit). הרעיון אומר שתלמידים זכאים לבחור מוסדות ולבנות מסלולי לימוד. המודל הובא לארצות הברית במאה ה-19 והשפיע על רפורמות בחינוך הגבוה. יחד עם זאת, בארצות הברית חופש התלמידים מוגבל לעתים על ידי זכויות המורים והדרישה להקפיד על סטנדרט אקדמי ומטרה פדגוגית.
בתרבויות אקדמיות שונות מוכרים זכויות המחקר והפרסום לחברי סגל. בעולמות הגרמני והאמריקני המורים נהנים מרמת חופש נרחבת במחקר ובהוראה, אם כי יש הבדלים בסגנון: במסורת הגרמנית יש מרחב לנסות לשכנע תלמידים בהשקפה מסוימת, בעוד בחלק ממדינות אחרות מצופה נייטרליות מסוימת. בארצות הברית ההצהרה מ-1940 מנסחת עקרונות ברורים לזכויות מרצים ולפיהם מורים זכאים לחופש מוחלט בדיון על נושאי מחקרם.
מכונים כמו V-Dem וארגונים כמו Scholars at Risk פיתחו מדדים להערכת חופש האקדמי. המדד משווה מדינות ולתקופות היסטוריות על סמך קטגוריות שמקבילות להגדרת אונסק"ו. באופן כללי מדד זה גבוה במדינות דמוקרטיות ונמוך במשטרים סמכותניים. דוגמאות למדדים היסטוריים מופיעות עבור סין, צרפת, ארצות הברית וישראל, ומראות תנודות בהתאם לאירועים פוליטיים והיסטוריים.
חופש אקדמי הוא הזכות של מורים ותלמידים לחקור וללמד בלי התערבות לא קשורה. חיפוש ידע פירושו לבחור נושאים למחקר, לקבוע מה ללמד ולפרסם ממצאים.
בימי הביניים הקימו סטודנטים אוניברסיטאות כדי להיות חופשיים יותר. אוניברסיטת בולוניה נחשבת לישנה ביותר. בתקופות מסוימות הכנסייה והממלכות אסרו נושאים מסוימים.
המדע התחזק, אבל רעיונות חדשים היו שנויים במחלוקת. גלילאו תמך ברעיון שהשמש במרכז (הליוצנטרי). כנסייה חשבה שזה סותר כתובי דת. גלילאו נענש אבל בסוף הרעיון התקבל.
בגרמניה, באיטליה וברית המועצות פוטרו או גורשו מרצים בגלל מדיניות. בסין בזמן מהפכת התרבות אוניברסיטאות נסגרו. דוגמה רעה היא ליסנקו (מדען שלא עמד במדע המקובל). רעיונותיו הובילו לנזק בחקלאות.
בישראל יש חוקים וגופים ששומרים על חופש אקדמי. המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) עוסקת בכך. באוניברסיטת בן-גוריון היה קוד אתי לדון בחופש ובחובות.
תלמידים יכולים לבחור מה ללמוד במסגרת מסוימת. מורים רשאים לחקור ולפרסם. אבל יש כללים שמונעים שימוש לרעה בזכויות אלה.
יש מדדים שבודקים עד כמה חופש האקדמי קיים במדינות. בדרך כלל במדינות חופשיות המדד גבוה. במדינות עם שלטון חזק המדד נמוך.
חשוב שהאקדמיה תוכל לחקור בשקט. זה עוזר למדע ולחברה.
