חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, קובע שעל בעלי עסקים לא להציג בפומבי מוצרי חמץ במהלך חג הפסח. "מוצר חמץ" מוגדר כהלחם, לחמנייה, פיתה או כל מוצרי קמח חמץ אחרים. המטרה המוצהרת היא למנוע פגיעה ברגשות הציבור הדתי והמסורתי. מי שעובר על החוק צפוי קנס.
החוק מכיל סייגים: האיסור לא חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים, ולא בחלק של יישוב שבו מרבית התושבים או בתי העסק אינם יהודים. האיסור גם לא חל ביישוב שיתופי שבו העסקים מספקים שירותים לתושבים בלבד.
אכיפת החוק נעשית על ידי מפקחים שממנה שר הפנים. למפקחים אלה יש סמכויות שוטר במידה מסוימת, והם רשאים לחקור עבירות לפי החוק. סמכות הדין על עבירות אלה הועברה לבית המשפט לעניינים מקומיים.
החוק שאב השראה מסממני שמירת הפסח בהלכה, שאוסרת אכילת חמץ בחג. ההסבר להצעת החוק ציין כי הצגת חמץ ברחובות פוגעת ברגשות רוב הציבור היהודי, ולכן יש לאסור הצגת לחם ופיתות בפומבי. החוק מציין במפורש אילו מוצרים אסורים להצגה. מוצרי חמץ שאינם מוצרי קמח, כמו משקאות חריפים מסוימים, אינם מכוסים בהגדרה הזו.
שר הפנים אחראי לביצוע החוק ויכול להתוות תקנות ולהגדיר אזורים שבהם האיסור לא חל.
החוק עורר מחלוקות לאורך השנים. מתנגדים טוענים כי הוא מהווה כפייה דתית ופוגע בחופש הפרט ובחופש העיסוק. מאז חקיקתו החוק נאכף לעיתים רחוקות, והוא תויג פעמים רבות כ"אות מתה" בחוקי המדינה.
בשנת 1999 מונו שישה פקחים מטעם הרבנות הראשית. מאז נערכו הליכי הסמכה ברשויות המקומיות; נכון ל-2023 כיהנו פקחי חמץ ב-15 רשויות. רק עיריית קריית מוצקין הטילה קנסות במספר שנים. מאז חקיקת החוק הוגשו שני כתבי אישום בולטים: ירושלים (2007) וקוריית מוצקין (2016).
נידונו הצעות לביטול החוק, למשל ב-2001 וב-2017, וטענות שהחוק סותר חופש עיסוק. ב-2002 הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שהחוק פוגע בזכויות העסקיות. בדיונים הציבוריים נשאלו גם שאלות משפטיות ומעשיות, כמו מהי בדיוק "הצגה בפומבי" וכיצד להוכיח שהמוצר הוא חמץ.
בשנים 2007, 2008 התקיימו דרישות והפגנות נגד חנויות שהציגו חמץ בירושלים. המפגינים התעמתו עם היושבים בחוץ, והעימותים החריפו את הוויכוח הציבורי על אכיפת החוק.
ב-2008 מחקה שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים את כתבי האישום נגד ארבעה בתי עסק שטענו שהציגו חמץ בפסח. השופטת אימצה פרשנות מקלה של המונח "פומבי" וקבעה שהצגה בתוך חנות או מסעדה איננה בהכרח הצגה בפומבי. פירוש זה מצביע כי החוק מכוון נגד הצגה בפרהסיה, כמו דוכן או עמדת מכירה ברחוב, ולא בהכרח נגד מכירה בתוך חנות.
הפסיקה עוררה תגובות פוליטיות חריפות. תומכי האכיפה דרשו פעולה מעשית, בעוד מתנגדיה ראו בה פגיעה בזכויות האזרחים.
החוק אוסר להציג בפומבי לחם, פיתה ולחמניות בחג הפסח. "חמץ" זה לחם שהתפחה, כלומר בצק שהפך ללחם.
"פומבי" פירושו במקום פתוח שאנשים רואים, כמו דוכן ברחוב.
יש קנסות למי שעובר על החוק.
החוק לא חל ביישובים שבהם רוב התושבים אינם יהודים. גם ביישוב שיתופי האיסור לא חל על צרכי המקום.
הרעיון מבוסס על מצוות הפסח שלא לאכול חמץ. החוק נועד לשמור על אווירת החג במרחב הציבורי.
שר הפנים ממנה פקחים שיכולים לאכוף את החוק. הפקחים יכולים לחקור ולעשות בדיקות.
בעיות והיסטוריה
החוק עורר ויכוחים. אנשים טענו שהוא כפייה דתית, ואחרים רצו לאכוף אותו. האכיפה היתה נדירה. רק כמה רשויות מינו פקחים. היו מעט מקרים של כתבי אישום.
בית משפט קבע שהצגה בתוך חנות אינה תמיד "פומבית". לכן מכירת לחם בתוך חנות לא בהכרח עבירה.
החוק ממשיך לעורר דיונים במדינה.
תגובות גולשים