חוזה

חוזה הוא הסכמה חברתית־משפטית שנוצרת כאשר שני צדדים מסכימים בכוונה ליחסים משפטיים. זה קורה בכל יום: קנייה בחנות, כרטיס אוטובוס, או פיקוק מטבע במכונת משקאות. יש גם חוזים ארוכי־טווח ומורכבים, כמו חוזה שכירות, חוזה עבודה או מכר דירה.

החוק מכיר בחוזים וניתן לאכוף אותם בבית המשפט. במקרים של הפרה ניתן לקבל סעד של אכיפה (כפייה לקיים את החוזה), ביטול החוזה או פיצויים. רוב החוזים תקפים גם אם נמסרו בעל־פה, אך קיימים חריגים, בעיקר עסקאות מקרקעין שצריכות להיות בכתב. עם זאת, יש החלטות שפסלו דרישה זאת במקרים יוצאי דופן, למשל הכרה בחוזה שנעשה לפני שנים רבות אף ללא כתב (2019).

דוגמה פשוטה היא מכונה למכירת משקאות. שלט שעל המכונה מהווה "הצעה" לציבור; השלכת המטבע מהווה "קיבול" (קבלת ההצעה). זהו "חוזה אחיד" because נוסח נקבע על ידי צד אחד. אם המכונה לוקחת שקל ולא מוציאה פחית, יש כאן הפרת חוזה, ואפשר לתבוע אכיפה או החזר וכמובן פיצויים במקרה של נזק. אם הכניסה למכונה נעשתה תחת איום, מדובר בכפייה, ואז המתקשר יכול לבטל את החוזה.


בארץ ישראל חלו בעבר הוראות המג'לה העות'מאנית, שהכילה הוראות מפוזרות לגבי חוזים. בתקופת המנדט הבריטי הוכנס גם המשפט האנגלי, ושילוב החוקים יצר סבך. המשפט האנגלי דרש "תמורה" (consideration) כדי לחייב חוזה, בעוד שהמג'לה לא דרשה זאת בחלק מסוגים. לאחר קום המדינה נוצרה פסיקה ישראלית עצמאית. בשנות ה־60 וה־70 חוקק המסד העיקרי של דיני החוזים בישראל, בין השאר חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970, וחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בשנים האחרונות עוסקים בעדכונים וקודוקס חקיקתי רחב יותר.


החוק מכיר בסוגים פרטניים של חוזים שעבורם יש חקיקה מיוחדת. כדי שחוזה יהיה תקף חייבים להתקיים שלושה תנאים בסיסיים:
1) כוונה ליצירת יחסים משפטיים,
2) שפיטות, היכולת ההגיונית לקבל החלטות,
3) כשירות משפטית, זכות להתקשר בחוזים (לדוגמה, קטינים מוגבלים בכשירותם).

כוונה נבחנת על־ידי מבחנים חיצוניים. אם אדם היה בלחץ נפשי או במצוקה כלכלית קודמת, זה יכול להשפיע על כשרותו. גם תוכן ההסכם צריך להיות שפיט, יש נושאים שהחוק לא מצפה לבתי המשפט להתערב בהם, כמו הבטחות אישיות בין בני משפחה.


כריתת חוזה מחייבת הצעה (הצעת עסקה) וקיבול (קבלה). ההצעה צריכה להיות מסוימת מספיק, פירוט של מה נמסר, המחיר, מועדי מסירה ותשלום וכדומה. ההצעה יכולה להיות לאדם מסוים, לקבוצה או לציבור. קיבול יכול להיעשות בעל־פה, בכתב או באמצעות התנהגות.

המושג "גמירות דעת" מתאר שהצדדים אכן כוונו ליצור התחייבות מחייבת. הבדיקה היא אובייקטיבית: האם אדם סביר היה מבין שיש כוונה לחוזה? הבדיקה מסתמכת על מרכיבים חיצוניים, כמו פירוט המסמך, חתימות, התנהגות הצדדים ועוד.

מקרה מבהיר הוא פסק דין אנגלי מפורסם, Carlill v. Carbolic Smoke Ball Company, שבו בית המשפט קבע שמודעה פרסומית יכולה להוות הצעה מחייבת אם אדם סביר יקח אותה ברצינות.


בשיטה האנגלית נדרשה תמורה, מעין חילופים של תועלת, כדי שייווצר חוזה. המשפט הישראלי לא דורש עוד תמורה כתנאי לקיום חוזה תקף. מבחינה פרקטית, הבטחות ללא תמורה כמו מתנה מוכרות כחלופות חוזיות.

אין דרישת כתב כללית בישראל, אך קיימת דרישת כתב מהותית לעסקאות מקרקעין.


מי שאין לו כשירות משפטית לא יכול להתחייב באופן תקף בחוזה. קטינים יכולים לחתום על חוזים מסוימים אך נציגיהם רשאים לבטלם.

החוק מכיר פגמים בכריתת החוזה שמקנים זכות לביטול: חוזה למראית עין (הצהרה שמסתירה עסקה אמיתית), טעות מהותית שהייתה חשובה לצד, הטעיה מכוונת, עושק (ניצול מצוקה) וכפייה.


על הצדדים לנהוג בתום לב במשא ומתן, בכריתה ובביצוע החוזה. תום הלב פירושו התנהגות הוגנת שאינה מנוצלת לרעה. חוזה שסותר חוק או מוסר ותקנת הציבור הוא בטל או ניתן לביטול. בתי המשפט מאזנים בין ביטול החוזה לבין עקרונות של צדק פרטי.


חוזה יכול להיות מותנה באירוע עתידי. יש תנאי מתלה, החוזה יחול רק עם התגשמותו, ותנאי מפסיק, החוזה פועל עד שיתרחש תנאי שמפסיקו. קיימת גם אופציה, שהיא זכות של צד לממש חוזה בתקופה מסוימת.


חוזה יכול לקנות זכות לצד שלישי שאינו צד בהסכם. דוגמה נפוצה היא פוליסת ביטוח חיים שבה מוטב שאינו החייב בעולם החוזה.


פרשנות חוזה נעשית לפי אומד דעת הצדדים ולפי הנסיבות. בפסק דין "אפרופים" קבע בית המשפט שיש לפרש חוזה באופן שמחפש את כוונת הצדדים ומשלב עקרון תום הלב. תיקוני חקיקה בשנת 2011 חיזקו כללים לפרשנות, אך הוויכוח המשפטי נמשך.


המטרה היא שמי שהתחייב יחזיק במילתו. הדין מקנה בעיקר סעד של אכיפה (לבצע את החוזה), אך גם אפשרות לבטל את החוזה ולקבל השבה של מה שהתקבל. בנוסף ניתן לתבוע פיצויים על הנזק שנגרם. פיצויים יכולים להינתן גם יחד עם אכיפה או ביטול.

קיימים מושגים משלימים: הפרה צפויה (כאשר סימנים מראים שחוזה לא יתקיים), וכוח עליון (נסיבות בלתי צפויות שמחייבות הקלה או פטור מאחריות). בנוסף עקרון חופש החוזים נותן לצדדים חופש לנסח הסכמים, אך החוק מכתיב הגנות במקרים של חוסר איזון משמעותי בין הצדדים.

חוזה הוא הסכמה בין שני אנשים או יותר. ההסכמה יוצרת חוקים שהם מחויבים לקיים. דוגמאות פשוטות: קניית סוכריה, כרטיס לאוטובוס, או להכניס שקל למכונת שתייה.

המכונה היא דוגמה טובה: השלט על המכונה אומר "אם תשים שקל תקבל פחית". זה "הצעה". כשאתה שם את השקל, זה "קיבול" וזה יוצר חוזה. אם המכונה לא מוציאה פחית, זה טעות או הפרה, ואתה יכול לבקש החזר או פיצוי.


כדי שעצם ההסכמה תהיה חוקית צריך: כוונה שההסכמה תהיה משפטית, שפיות, להיות בהבנה, וכשירות משפטית, זכות לחתום על חוזים. קטינים יכולים לקנות דברים קטנים, אבל עסקאות גדולות אפשר לבטלה על־ידי ההורים.


הצעה היא הצעה לעשות משהו. קיבול זה לקבל את ההצעה. גמירות דעת זה שהצדדים רציניים לגבי ההסכמה. שופט בודק האם אדם סביר היה מבין שמדובר בחוזה.


יש מצבים שבהם ניתן לבטל חוזה:
- טעות חשובה שגורמת שלא היו ניגשים לחוזה אם היו יודעים אותה.
- הטעיה, הסתרת עובדות חשובות.
- כפייה, איום על מישהו לחתום.
- עושק, ניצול מצוקה של אדם כדי לקבל תנאים רעים.


מתי שיש ויכוח על מה שכתוב בחוזה, שופטים מנסים להבין מה רצו הצדדים במקור. אם מישהו לא קיים את ההסכם, אפשר לדרוש שהוא יבצע אותו, לבטל אותו ולקבל החזר, או לקבל פיצוי על הנזק.


כוח עליון הוא דבר בלתי־צפוי שמונע מאדם לקיים חוזה, ואז בדרך כלל לא יקבל פיצויים. חופש החוזים אומר שאנשים חופשיים להסכים איך שרוצים, אבל החוק מגן על מי שחלש וסיכויו נמוך.