חוקת הכמורה

החוקה האזרחית לכמורה התקבלה ב-12 ביולי 1790 בזמן המהפכה הצרפתית. היא ביטלה את מעמד הכנסייה כגוף קורפורטי (ארגון שקיבל זכויות מיוחדות ממלך) והפכה את הכמורה לגורם אזרחי שבפיקוח המדינה. השינויים גרמו להתנגדות חזקה ופיצלו את החברה סביב שאלת סמכות הכנסייה.


לפני המהפכה נשלטו התפקידים הגבוהים בכנסייה בעיקר על ידי אנשי אצולה, בעוד שכמרים פשוטים ורבבות מאמינים ציפו לשינוי. בתוך הכנסייה היו תנועות כמו גליקניזם (הדגשת נאמנות למלך לצד עצמאות מקומית של הכנסייה) ויאנסניזם (תיקוני דת שהתנגדו לחלק מהפרקטיקות הכנסייתיות). ההנהגה החדשה של המהפכה רצתה לבטל את מעמד הקבוצות המיוחדות ולגרום לשוויון חוקי לכל הנתינים.


הוועדה שהכינה את החוקה הציעה גם שינויים מעשיים. היא קבעה שכר אחיד לכמרים במקום מענקים ישנים. היא ארגנה מחדש את הדיוקסיות (מחוזות כנסייתיים) לפי המחוזות האזרחיים החדשים וסגרה קהילות קטנות מאוד. החלטה מרכזית היתה שהכמרים ובישופים ייבחרו על ידי כל אזרחי האזור, כולל בני דתות אחרות. זה צמצם מאוד את סמכות האפיפיור (ראש הכנסייה) על הכנסייה בצרפת.

חלק מהכמרים הליברליים תמכו בשינויים, אך שמרנים דרשו התייעצות עם האפיפיור. כמה דמויות בולטות, כמו אנרי גרגואר, תמכו ברפורמות. רוב האספה דחפו להחיל את החוקה, ומיעוטים שעוד ניסו לעצור את ההליכה קדימה נסוגו.


החוקה נכנסה לתוקף והחלו מינויי כמרים לפי החוקים החדשים. על הכמרים הוטל שבועה לציית לחוקה. רבים מסרבו להישבע. לפי הדיווחים, כמעט חצי מאנשי הדת בצרפת סירבו. רק מספר מצומצם של בישופים וכמרים, ביניהם טליראן, הסכימו לנדר. הסרבנים נשארו לעתים בתפקידיםיהם בגלל חוסר מחליפים, אך נחשפו להטלות, גירוש ואף הרדיפות בשנים הבאות.

האפיפיור פיוס השישי גינה את החוקה רשמית במאי 1791. מתיחות זו הובילה גם לעימותים מקומיים, כמו בלחימה במקומות שהיו שייכים לאפיפיור. נונציו (שליח דיפלומטי של הוותיקן) עזב את צרפת.

במהלך שנות המהפכה הותקפו כמרים סרבנים וקימו רדיפות בתקופות קיצוניות, כולל בעת שלטון הטרור. המצב החל להשתנות בסתיו 1794 לאחר הריגתו של רובספייר. ב-18 בספטמבר 1794 הפסיקה המדינה לשלם שכר לאנשי דת. ב-21 בפברואר 1795 הוכרז הפירוד הפורמלי בין הדת למדינה וחופש מצפון הובטח לכל האמונות. הסכסוך בין צרפת לכנסייה הוכל בסופו של דבר בהסכם קונקורדט חדש שנחתם ב-15 ביולי 1801 בין נפוליאון לאפיפיור פיוס השביעי. קונקורדט (הסכם בין המדינה והכנסייה) שיקם חלק מהקשרים.

החוקה האזרחית לכמורה קיבלה ב-12 ביולי 1790 בצרפת. היא שינתה את מצב הכנסייה. הכנסייה הפסיקה להיות גוף מיוחד. אנשי הדת הפכו להיות נתונים לפקח של המדינה.


לפני המהפכה היו תפקידים חשובים בכנסייה שכולנו לא שווים אליהם. כמרים פשוטים רצו שינויים. תנועות פנימיות בכנסייה הרצו שינוי. המהפכה רצתה שכל האזרחים יהיו שווים בפני החוק.


הוועדה קבעה שכר אחיד לכמרים. היא ארגנה מחדש אזורי הכנסייה לפי המחוזות החדשים. החלטה קשה היתה שכמרים ובישופים ייבחרו על ידי כל התושבים באזור. זה כלל גם אנשים מדתות אחרות. השינוי הקטין מאוד את כוחו של האפיפיור (ראש הכנסייה).


כשדרשו מהכמרים להישבע שהם מצייתים לחוקה, רבים סירבו. בערך מחצית מהכמרים לא נשבעו. חלק מהכמרים הושמו במצב קשה, ופרצו עימותים ומחאות בכמה אזורים. האפיפיור גינה את החוקה ב-1791. לאחר שנים של קשיים, בשנת 1795 הכריזה המדינה על הפרדה בין דת למדינה. לבסוף, ב-1801 נחתם הסכם חדש בין נפוליאון והאפיפיור. ההסכם חשב מחדש את היחסים בין הכנסייה לצרפת.