חזיר בר

חזיר בר (Sus scrofa) הוא יונק אוכל-כול (אוכל גם צמחים וגם בשר) שחי בעדרים. הוא מצוי באירופה, במזרח התיכון (כולל ישראל) ובאסיה. חזיר הבית נוצר ממנו, וחלק מחזירי בית שהתפראו בטבע מסווגים בטעות כחזירי בר.

גופו קומפקטי, ראשו גדול ורגליו יחסית קצרות. צבע הפרווה נע מאפור כהה עד שחור או חום. במרכז אירופה נקבות בוגרות מגיעות לאורך גוף של כ-135 ס"מ ומשקל של 55, 70 ק"ג; זכרים גדולים יותר ועשויים להגיע ל-200 ק"ג ואף יותר באזורים מסוימים. החטים (ניבים) הם שיניים ארוכות המשמשות כנשק; בחטים התחתונים של זכרים יש אורך של עד כ-20 ס"מ ואף יותר במקרים נדירים.

חזיר הבר מקורו בצפון אפריקה וברוב אירואסיה, מהאיים הבריטיים ועד יפן. תפוצתו השתנתה מאוד בגלל פעילות האדם והברחות. בבריטניה נכחדו חזירי הבר במאה ה-13, וניסיונות לחזור כשלו. בצרפת קיימת אוכלוסייה גדולה, ובישראל הם נפוצים מאזור שפלת יהודה ועד החרמון. בערים כמו חיפה הם מופיעים ברחובות בלילה; ב-2017 תועדו חזירי בר באזור קריית אונו וגני תקווה.

במאה ה-20 יובאו פרטים לארצות הברית ולמקומות אחרים לצורכי ציד. שם ואיי אחרים ראו גם הכלאות בין חזירי בר לחזירי בית.

חזירי בר חיים בעדרים של כ-20 פרטים בממוצע, אך נצפו גם עדרים גדולים יותר. נקבות מגדלות את צאצאיהם, והזכרים שוהים לעיתים לבד פרט לעונת הרבייה. הם פעילים בלילה (טורפים לילה) ואוכלים מגוון מזונות: אגוזים, שורשים, חרקים, נבלות וגם מזון אנושי. הם חופרים באדמה באמצעות חוטמם וחופשים שורשים ופקעות. כדי לסמן שטח הם משפשפים עצים; מקרב זכר לשטח של זכר אחר נוצרים עימותים בחטים. חזירי בר יכולים להגן בתקיפות על עצמם ועל גורים.

הנקבות יכולות להמליט עד פעמיים בשנה. תקופת ההיריון היא כ-120, 180 ימים. המלטה ממוצעת כוללת 5, 6 חזירונים במשקל של 4, 8 ק"ג כל אחד. נקבות מתבגרות מינית סביב גיל 10 חודשים; לזכרים יש בשלות מינית מוקדמת גם כן. שיעור התמותה של חזירונים גבוה, וחלק מהאובדנים נובעים מתחרות בין האחים על החלב.

חזיר הבית מזוהה לפעמים כתת-מין (Sus scrofa domestica). יש גם הבדלים כרומוזומליים בין אוכלוסיות באירופה: חלקן 36 כרומוזומים ואחרות 38, והכניסה ביניהן הביאה לצאצאים עם 37.

חזיר הבר מופיע במיתולוגיות שונות. בהרקלס הוא היה חלק מעשיית הגבורה. במיתולוגיה הנורדית היו חזירים קדושים לאלים פריה ופרייר, כולל גולינבורסטי בעל רעמה מזהיבה. גם במיתולוגיה הקלטית הופיעו סיפורים על ציד חזירים.

חזיר הבר מופיע בסמלים משפחתיים ושלטים כדי לסמל אומץ ופראיות. שבטים סקוטים ומשפחות אצולה השתמשו בו בסמלים שלהם, וריצ'רד השלישי השתמש בסמל חזיר בר.

שערות צוואר חזירי בר שימשו בזיפים של מברשות שיניים ומברשות שיער עד המאות ה-20, לפני שהוחלפו בזיפים סינתטיים ב-1938.

חזיר בר (Sus scrofa) הוא יונק. יונק, בעל חיים שמניק את צאצאיו. הוא אוכל-כול. אוכל-כול, אוכל צמחים וגם בשר.

יש לו גוף קצר, ראש גדול ורגליים קצרות. צבע הפרווה כהה או חום. לזכרים יש חטים, שיניים ארוכות שמשמשות להגנה.

הוא חי באירופה, במזרח התיכון ובאסיה. בישראל מרבים למצוא אותו מהשפלה ועד החרמון. בערים כמו חיפה הם באים בלילה לרחובות.

בני אדם הביאו חזירי בר לאמריקה לאיים ולמקומות אחרים. שם הם קדחו עם חזירי בית.

חזירי בר חיים בעדרים. הם פעילים בעיקר בלילה. הם אוכלים אגוזים, שורשים, חרקים וגם פגרים. הם חופרים באדמה עם החוטם כדי למצוא אוכל. כאשר אדם או חיה תוקפים, הם יכולים להגן בחטים.

נקבה יכולה להמליט פעמיים בשנה. בדרך כלל נולדים 5-6 חזירונים בכל המלטה. חזירונים קטנים ושיעור ההישרדות שלהם לא תמיד גבוה.

חזיר הבית קשור לחזיר הבר. לפעמים מחשיבים אותו כתת-מין.

חזיר בר מופיע בסיפורי מיתולוגיה. הרקולס וציידים מיתולוגיים חיפשו אותו. במיתולוגיה הנורדית היה לו שם מיוחד, גולינבורסטי.

פעם השתמשו בשערות חזיר הבר למברשות שיניים ולמברשות שיער. היום משתמשים בחומרים סינתטיים.