חי"ש

החי"ש (חיל שדה) היה ארגון צבאי חשאי של ההגנה בין 1939 ל-1948. "ארגון צבאי חשאי" פירושו שהוא פעל בסתר מול שלטונות המנדט הבריטי. הוא כלל מתנדבים צעירים, בדרך כלל בני 18, 26, והיה בנוי במבנה צבאי של כיתות, מחלקות, פלוגות וגדודים.

בשנות ה-30 המערכת ההגנתית פעלה ברובה כסניפים מקומיים. המרד הערבי (1936, 1939) שינה את אופק האיומים, והנדרש היה כוחות ניידים שיכלו לפעול נגד כנופיות. ניסוים של פלוגות נודדות ב-1936, 1937 הובילו לרעיון של יחידות שדה ארציות. לאחר פירוק הפו"ש ב־1939 התחילו להקים גדודי חי"ש רשמיים.

מטרת החי"ש הייתה "הגנה פעילה ותפקידים צבאיים", כלומר לא רק משמרות אלא גם יציאה לפעולה מחוץ ליישובים. לכן הועדף כוח נייד של צעירים. בערים פעלו גם פלוגות חי"ם, כוחות הגנה נייחים של מבוגרים יותר. הנוטרים, שוטרים יהודיים אזרחיים, סופקו לעיתים כפיקוד וכנשק לחי"ש.

מלחמת העולם השנייה האטה את צמיחת החי"ש, כי רבים התגייסו לצבא הבריטי. ביחד עם זאת נמשכה פעילות הדרגתית, ובשנות ה-40 הוגדר החי"ש לשטחי פעולה מחוזיים. הגיוס בערים היה דל יחסית, אך בכפרים התבסס החי"ש בעיקר על משטרת היישובים העבריים.

לאחר המלחמה חזרו לחיי היישוב לוחמים מהצבא הבריטי. החי"ש קיבל מטרות נוספות, כמו הגנה על מתקנים תשתיתיים (מים, חשמל ותעשייה). בהוראות ארציות נערכו חלוקות מרחביות חדשות, והפל"מים ויחידות חי"ש שולבו ליצירת בסיס לחטיבות שיוקמו לקראת סוף 1947.

הבסיס האנושי כלל בני גדנ"ע (נוער בוגרי הכשרה צבאית), נוטרים, סטודנטים, נוער עובד ועולים מחו"ל. ההכשרה כללה קורסים למפקדי מחלקות וקורסים מקצועיים (קשר, סיור, חבלה ורפואה), אך הייתה בלתי אחידה. בתקופת המלחמה רבים מהטירונים קיבלו אימון מוגבל, והחסרים בנשק ותחמושת הגבילו אימונים מעשיים.

בנובמבר 1947 הוחלט על הקמת חטיבות מתוך גדודי החי"ש. חטיבות מרכזיות שהוקמו מבסיס חי"ש הן למשל גולני, כרמלי, אלכסנדרוני, גבעתי, קרייתי ועציוני. החטיבות נשארו לרוב לפעול במרחב הגיוס שלהן, להגן על דרכים ויישובים ולתמוך בפשיטות ובאחזקה של שטחים שנכבשו.

החי"ש נחשב לעתים כ"הבסיס האפור": לעתים הפלמ"ח בלט בפעולות הכיבוש הנועזות, ואילו החי"ש נשא בעול החזקת השטח והאחזקה. עם זאת היו לחי"ש גם הצלחות בולטות, למשל בלחימה בתל אביב ובחיפה, ובחטיבת גבעתי הצטיינו לוחמים ממקצועות חי"ש. החטיבות סבלו גם מכישלונות, במיוחד בלטרון ובקרבות בירושלים, אבל בסופו של דבר הוחלפו חלק מהגדודים לחטיבות סדירות והיוו בסיס לצה"ל.

עקרונות מרכזיים: ניידות, הגנה על תשתיות, גיוס מקומי והסתמכות על מתנדבים שעבדו גם בעבודות אזרחיות.

החי"ש היה חיל שדה של ההגנה בין 1939 ל-1948. "חיל שדה" פירושו יחידות לוחמות שנעו מחוץ לכפרים ולעיר. ארגון זה פעל בסתר מפני הבריטים.

החי"ש הורכב בעיקר מצעירים בני 18, 26. הם התאמנו בימים מסוימים והמשיכו לעבוד וללמוד בימות הרגיל.

בשנות ה-30 היו תקיפות על ישובים. היו צריכים כוחות ניידים שיגנו על דרכים ויישובים. לכן הוקמו יחידות שמסוגלות לצאת לפשיטות ולשמור על מקומות חשובים.

כשהאו"ם הציע חלוקה ב-1947 והמלחמה החלה, גויסו כל לוחמי החי"ש. בערב קום המדינה היו בהם כ־10,000 לוחמים. חלק מהחטיבות שנבנו מתוך החי"ש הפכו אחר כך לחטיבות בצה"ל, כמו גולני, כרמלי, גבעתי ואלכסנדרוני.

הם שירתו בעיקר בהגנה על בתים, על דרכים ועל מתקנים חשובים. לעתים הפלמ"ח, יחידה אחרת, ביצע את ההתקפות הראשונות. לאחר מכן חיילי החי"ש שמרו על האזור וכבשו נחלה בחיים היום-יומיים.

היה לחי"ש מחסור בנשק ובהכשרה אחידה. למרות זאת היו בו פעולות אמיצות והישגים בעיר ובלחימה. אחר כך רבים ממי ששירתו בחי"ש המשיכו לשרת בצה"ל.