חסינות דיפלומטית

חסינות דיפלומטית היא ההגנה שניתנת לדיפלומט מפני פגיעה או העמדה לדין בידי המדינה המארחת. המדינה המארחת היא המדינה שבה הדיפלומט נמצא. הרעיון מבוסס על התפיסה ששליח או דיפלומט מייצג מדינה, ולכן לא ראוי לפגוע בו.

היחס לזכויות של שליחים היה קיים כבר אצל ג'ינגיס חאן והמונגולים. באירופה זכויות דיפלומטיות התגבשו במאה ה-17. חוקים רשמיים התקבלו בשלבי מפתח, כמו קונגרס וינה (1815) ואמנת וינה על יחסים דיפלומטיים (1961). גם אמנת וינה על יחסים קונסולריים (1963) והחלטת האו"ם מ-18 באפריל 1951 חיזקו את ההגנה על דיפלומטים.

החסינות כוללת גם את "השק הדיפלומטי", התיק או החבילה שמעבירה השגרירות למדינת האם. בדרך כלל אסור לחפש במסמכיהם של דיפלומטים או לפשוט על שגרירויות כדי להחרים רכוש. במקביל, נהוג לעקוב אחר תקשורת אלקטרונית של שגרירויות.

אם דיפלומט מבצע פשע חמור בזמן שירותו, המדינה המארחת רשאית לגרשו. בדרך כלל דיפלומטים כאלה נשפטים בארצם. במצבי מלחמה או מתיחות מדינית מחזירים לעתים דיפלומטים מטעמי ביטחון, ועדיין נשארת נציגות קטנה לניהול מגעים שוטפים.

חסינות דיפלומטית היא הגנה לדיפלומט. דיפלומט הוא נציג של מדינה. ההגנה עוזרת שלא לעצור או לשפוט אותו על ידי המדינה שבה הוא נמצא.

כבר בתקופות קדומות כיבדו שליחים. גם באירופה במאה ה-17 החוקים התחילו להתגבש. מאוחר יותר היתה אמנה חשובה ב-1961 שסידרה את הכללים.

השק הדיפלומטי הוא חבילה של השגרירות. בדרך כלל אסור לפתוח או לחפש בו. גם לא נכנסים לשגרירויות כדי לקחת דברים. אך לפעמים עוקבים אחרי הודעות אלקטרוניות. אם דיפלומט עושה מעשה חמור, אפשר לגרשו הביתה. בזמן מלחמה או סכנה מחזירים דיפלומטים כדי לשמור על בטחונם.