חרבין

חרבין היא תת‑מחוז עירוני ובירת מחוז חיילונגג'יאנג בצפון‑מזרח סין. לפי מפקד האוכלוסין (ספירת תושבים) של 2020 התגוררו בה כ‑10 מיליון בני אדם, וכ‑6.98 מיליון בליבה העירונית. זו עיר תעשייתית ומשמעותית לתקשורת בצפון‑מזרח סין.

התיישבות באזור קיימת מאז בערך 2200 לפני הספירה. העיר המודרנית נוצרה ב‑1898 סביב כפר דייגים, בעקבות בניית מסילת רכבת שנבנתה על‑ידי רוסיה כחלק מהחיבור לרכבת הטרנס‑סיבירית (קו רכבות ארוך שקישר אזורים מרוחקים).

רוסיה השפיעה רבות על העיר בתחילת המאה ה‑20, ואז הגיעו אליה גם אירופאים ואמריקאים שהקימו מפעלים ובנקים. אחרי המלחמה בין רוסיה ליפן (1904, 1905) גדלה בעיר אוכלוסייה רב‑תרבותית. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הגיעו לפה פליטים, ובשנות ה‑30 הגיעה קבוצת מהגרים יהודית מאירופה, עד לכ‑20 אלף יהודים בשיא.

בשנות ה‑30 נכבשה חרבין על ידי יפן. היפנים גברו במשקלם כשהפכו את האזור לחלק ממנצ'וקוו, והקימו גם מפעלי נשק ביולוגיים. בספטמבר 1945 נכנסו לעיר כוחות סובייטים, ובהמשך הפכה לידי הסינים; ב‑1946 היא נכבשה בידי הקומוניסטים הסינים. ב‑13 בנובמבר 2005 אירעה דליפת בנזן ממפעל קרוב, שגרמה לעצירת אספקת מי שתייה בעיר.

תת‑המחוז משתרע על כ‑53,069 קמ"ר בדרום המחוז. העיר שוכנת על הגדה הדרומית של נהר ובמרחק כ‑1,060 ק"מ צפון‑מזרחית לבייג'ינג. השטח ברובו שטוח, בגובה ממוצע של כ‑150 מטרים.

חרבין זוכה לכינוי "סנקט פטרבורג של המזרח" בגלל ההשפעה הרוסית בסגנון הבנייה. ברחוב המרכזי (ג'ונג יאנג) עומדים מבנים בסגנון אירופאי, כולל בארוק וביזנטי. כנסיית סופיה (סגנון רוסי, 1932) הוסבה למוזיאון להיסטוריה וארכיטקטורה. בשנת 1998 הפך רחוב סנטרל במרכז העיר למדרחוב.

הקשר לרוסיה משפיע על הכלכלה, על יבוא מוצרי צריכה ועל המטבח המקומי. שפה מקומית כוללת מילים רוסיות.

חרבין מארחת מדי שנה פסטיבל שלג וקרח גדול, וזכתה לפרסום בזכות פיסול בקרח ובשלג. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ כ‑21.2°C, ובחורף כ‑16.8‑ מעלות צלזיוס בממוצע, עם טמפרטורות נמוכות עד כ‑38.1‑ מעלות.

יהודים ראשונים הגיעו ב‑1898 עם בניית מסילת הרכבת. הקהילה גדלה במאות ובהמשך לאלפים; בשיא היהו מספרם כ‑15,000 בין 1917 ל‑1930. הקהילה הפעילה בתי ספר, בתי חולים, ארגונים תרבותיים ועיתונים. בית הכנסת המרכזי נבנה בין 1907 ל‑1909. הרב אהרן משה קיסילוב שימש כרב הקהילה מ‑1913 עד 1949.

אחרי מלחמת העולם השנייה והתקופה הסובייטית פחתה הפעילות הקהילתית. מוסדות הקהילה נסגרו רשמית ב‑1963, והאחרון מהקהילה עזב ב‑1985. בית הקברות היהודי הראשון נחנך ב‑1903, הועבר ב‑1958 ושופץ ב‑1992; כיום בו 583 מצבות. בתחילת שנות ה‑2000 החלה שיקום מורשת יהודית בעיר, הוקם מרכז מחקר יהודי ב‑2000, ובית הכנסת הישן שוחזר והוסב לאולם קונצרטים.

נכון לספטמבר 2025 מתגורר בעיר פרופ' דן בן כנען, חוקר וסופר ישראלי. הוא היה מעורב בשיקום "הגוש היהודי" ובשימור מבני הקהילה, ומקבל תואר אזרח כבוד מעיריית חרבין.

תת‑המחוז מחולק לתשעה רבעים, שבע נפות ושתי נפות עירוניות.

חרבין היא עיר גדולה בצפון‑מזרח סין. היא בירת מחוז חיילונגג'יאנג. בשנת 2020 חיו בה כ‑10 מיליון אנשים.

אנשים חיו במקום כבר לפני אלפי שנים. העיר המודרנית נבנתה ב‑1898 ליד כפר דייגים. זה קרה בגלל בניית רכבת גדולה שקישרה בין ערים רחוקות (הרכבת הטרנס‑סיבירית).

רוסיה השפיעה על העיר בתחילת המאה ה‑20. הגיעו גם אנשים מאירופה וארצות הברית. בשנות ה‑30 של המאה הקודמת כבשו את העיר היפנים. אחרי מלחמת העולם השנייה הגיעו סובייטים, והעיר חזרה לשליטה סינית.

בחרבין יש הרבה בניינים בסגנון רוסי. יש כנסיית סופיה שנבנתה בסגנון רוסי. רחוב מרכזי הפך למדרחוב ב‑1998.

בכל חורף יש בעיר פסטיבל גדול של שלג וקרח. בקיץ הטמפרטורה ממוצעת היא כ‑21°C. בחורף קר מאוד, ולעיתים מגיעים טמפרטורות נמוכות מאוד.

יהודים הגיעו לחרבין מאז 1898 בגלל הרכבת. הקהילה גדלה והייתה פעילה עם בתי ספר ובית חולים ובתי כנסת. בית הכנסת הראשי נבנה בין 1907 ל‑1909. בשיא חיו בעיר כ‑15,000 יהודים.

אחרי המלחמה הקהילה פחתה, וב‑1963 רוב המוסדות נסגרו. ב‑1985 עזב אחרון היהודים. בית הקברות היהודי הוקם ב‑1903, הועבר ב‑1958, ושופץ ב‑1992. בשנות ה‑2000 התחילו לשקם אתרים יהודיים בעיר ולפתוח מרכז מחקר.

נכון לספטמבר 2025 גר בחרבין פרופ' דן בן כנען. הוא עזר לשקם את האזור היהודי ולעשות פרויקטים של שימור.