חרוסת

חרוסת היא מטבל סמיך ומתוק שאוכלים בליל הסדר. הוא נועד לטבול בו את המרור (ירק מר) ומונח בקערה על שולחן הסדר. החרוסת מזכירה את עבודת השעבוד במצרים, ובעיקר את הטיט (חומר לבניה) שבו השתמשו הישראלים להכנת לבנים.

הרכב החרוסת משתנה מקהילה לקהילה. לרוב מכינים עיסה עבה שדומה למרקם טיט, ומתבלים בקינמון וזנגביל (שורש עם טעם חריף). נהוג להוסיף פירות יבשים וטריים כגון תפוחים, תאנים וצימוקים, ולעיתים אגוזים כדי להזכיר נבואות ומקורות מסורתיים. יש מי שמדלל את החרוסת ביין אדום כדי להפוך אותה לנוזלית יותר, ויש שמוסיפים את היין דווקא בזמן אכילת המרור כסימן זכר לדם.

המשנה והתלמוד מביאים מחלוקת על חיוניות האכילה: לדעת תנא קמא אין זו מצווה, בעוד שרבי אלעזר ברבי צדוק ראה בה מצווה. חכמים שונים פירשו את משמעות החרוסת בדרכים שונות: אזכור לעץ התפוח לפי מדרש, או זכר לטיט ולעבודת הכפיה במצרים. הרמב"ם סבור שהחרוסת היא מצווה מדרבנן.

החרוסת משמשת לטבול בה את המרור בליל הסדר. יש מנהגים לטבול כל הקלקל המרור או רק קצוותיו. יהודי תימן מטבלים גם את הכרפס (ירק שנאכל בתחילת הסדר) והמצה בחרוסת. בהגדה נשאלת השאלה מדוע מטבילים פעמיים: כרפס במי מלח ומרור בחרוסת. גם המנהג של כורך, עטיפת מצה ומרור יחד בטבילה, קיים, אך יש הנוהגים לאכול קודם מצה לבד כדי לקיים את מצוות המצה לגבי סדר ההלכתי.

חרוסת היא רוטב מתוק ועבה שאוכלים בפסח. מטבילים בו מרור. מרור זה ירק טעים מאוד אך מר מעט.

אופים אותו מפירות כמו תפוחים וצימוקים. מוסיפים גם אגוזים וקינמון. העיסה דומה לטיט. לפעמים מדללים אותה ביין אדום כדי שתהיה רכה יותר.

חכמים דנו אם צריך לאכול חרוסת או לא. יש שאמרו שזה מסורת, ויש שאמרו שזה מצווה. יש פירושים שהחרוסת מזכירה את עבודת הלבנים במצרים.

בליל הסדר מטבילים את המרור בחרוסת. בתחילת הסדר טובלים כרפס (עלים ירוקים) במי מלח. זו אחת השאלות בהגדה: למה מטבילים פעמיים. יש גם מי שעוטפים מצה ומרור יחד ומטבלים בחרוסת. אחרים אוכלים קודם את המצה לבד ואז את המרור.