חרושת התרבות או תעשיית התרבות הוא מושג שטבעו תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר. הם טענו שתרבות פופולרית מייצרת מוצרים סטנדרטיים, כמו במפעל. המוצרים האלה נותנים הנאות קלות. הנאות אלה מעודדות פסיביות אצל ההמון. אנשים נשארים מרוצים וכנועים, בלי לבדוק את מציאות חייהם הכלכלית.
אדורנו והורקהיימר היו אנשי אסכולת פרנקפורט, קבוצת הוגים שפיתחה את התיאוריה הביקורתית. הם הושפעו ממטריאליזם דיאלקטי והיסטורי (תאוריות של מרקס) ומרעיונות של הגל. יחד עם יורגן הברמאס ניסחו הם תפיסה שמסתכלת על החברה כתהליך היסטורי ולא כאוסף אירועים בודדים. בעבודתם, כגון "דיאלקטיקה של הנאורות" (1947), הם טענו שתרבות ההמון יכולה להוביל לכך שהמגוון התרבותי ייראה כאחדות מוסווית. הם השוו זאת ל"לחם ושעשועים" ברומא העתיקה: הבידור ממלא את הזמן הפנוי ומונע מהאנשים לזהות ולמחות נגד ניצולם.
התיאוריה מדגישה ששוק התרבות הפך לאחד ואחיד. חברות תקשורת ותאגידים בינלאומיים שולטים בהפקה ובהפצה. התרבות אינה רק מראה של החברה; היא מעצבת אותה דרך סטנדרטיזציה וצריכה. תעשיית התרבות טוענת שהיא משרתת את הצרכן. בפועל היא מקבעת צרכים ויוצרת חשק למוצרים שלה. התוצאה היא ייצור המוני ששוחק את ההבחנה האישית בטעם וזהות. אדורנו טען שנאורות, תקופת ההיסטוריה שבה ציפו לרציונליות וחופש, נפגעה על ידי התעשייה הקפיטליסטית, והאידאלים שלה הושחתו.
חרושת התרבות היא רעיון של שני הוגים, תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר. הם ראו שתרבות פופולרית פועלת כמו מפעל. המפעל מייצר דברים דומים שמכניסים אנשים לנוחות.
אדורנו והורקהיימר היו חלק מקבוצה של חוקרים שנקראת אסכולת פרנקפורט. הם חשבו שאירועים חברתיים שייכים לתהליך ארוך של שינוי. בספר שלהם מ-1947 הם אמרו שהמגוון בתרבות הפופולרית יכול להיראות כאילו הוא יחיד. הם השוו זאת ל"לחם ושעשועים" ברומא. משמעות זה: לתת אוכל ובידור כדי שאנשים לא יתנגדו.
התיאוריה אומרת שחברות גדולות שולטות במה שאנו רואים וטוענות שהן משרתות אותנו. בפועל הן יוצרות צרכים שאנו רוצים למלא. כך הייצור ההמוני משנה את הטעם והזהות של אנשים. אדורנו אמר שנאורות, שהיא תקופה שבה אנשים רצו לחשוב בצורה הגיונית וחופשית, נפגעה כשהתעשייה הקפיטליסטית השתמשה בבידור להפחתת המרד.
תגובות גולשים