חתול סיבירי

חתול סיבירי הוא גזע של חתול הבית שמקורו בסיביר שבצפון רוסיה. לפרווה שלו יש שתי שכבות: שכבה תחתונה עבה וחמימה ושכבה חיצונית מעט קשה ועמידה במים. פרוות הקיץ קצרה ודלילה יותר.

הגזע התפתח באופן טבעי באזור סיביר, ללא התערבות האדם. העדות הראשונה לקיומו באירופה מגיעה מהאלף הראשון לספירה. נזירים ברוסיה אימצו הרבה מהחתולים הללו, והם הפכו לנאמנים ושימשו להגן על מחסני התבואה מפני מכרסמים. במשך זמן רב ברוסיה הייתה איסור על החזקת חיות מחמד, ולכן הגזע לא טופח עד המאה ה-19, כשבוית סופית והוכר במערב. בשנות השמונים של המאה ה-20 גדל העניין בגזע, ומגדלים ברוסיה החלו לשחזר את מאפייניו. בשנת 1990 הגיעו סיביריים ראשונים לארצות הברית במסגרת חילופי גזעים.

משקלו של החתול הסיבירי משתנה, בדרך כלל בינוני עד גדול. הנקבות נוטות להיות קטנות יותר מהזכרים. מבנה הגוף מלבני ומוצק, עם חזה רחב ורגליים חזקות. כפות הרגליים עגולות וגדולות, מה שמקל על ההליכה בשלג. הראש מעט ארוך מהרחב, והסנטר נוטה לאחור.

הגזע מתפתח לאט עד לבגרות. כל צבעי העיניים מקובלים, אך לעיתים קרובות רואים עיניים ירוקות. תכונה מפתח של החתול הסיבירי היא היפו-אלרגניות, כלומר הוא מייצר פחות מהחלבון שברוק (חלבון זה עלול לגרום לאלרגיות אצל בני אדם). כיון שחתולים מלקקים את עצמם, חלבון זה מתייבש על הפרווה ונושר, מה שמעורר תגובות אצל אנשים רגישים. אצל הסיבירי הכמות של החלבון נמוכה יותר, ולכן לעיתים הוא מתאים יותר לאנשים אלרגיים.

חתול סיבירי מגיע מסיביר, אזור קר ברוסיה. יש לו פרווה ארוכה ושתי שכבות. השכבה התחתונה שומרת על החום.

הגזע התפתח בטבע בלי שאנשים התערבו. נזירים ברוסיה שמרו עליו והוא שמר על מחסני התבואה מפני עכברים. רק במאה ה-19 החלו לגדל אותו בצורה מסודרת. בשנת 1990 הגיעו סיביריים גם לארצות הברית.

הם בדרך כלל חתולים בינוניים עד גדולים. כפות הרגליים שלהם עגולות וגדולות, וזה עוזר להם על השלג. לגוף שלהם צורה מלבנית וחזקה. בעונה חמה הפרווה קצרה יותר.

יש להם תכונה חשובה: הם נחשבים פחות מגרמי אלרגיה. זה כי יש אצלם פחות חלבון ברוק. חלבון זה יכול לגרום לאנשים להקשיב או להתעטש. לכן אנשים עם אלרגיה לפעמים יכולים לנהל עם סיבירי בקלות יותר.