חתית

חִתִּית (נֶשִילִי, נַשִיל, נֶשִיל או נֶשֻמְנִילִי) הייתה שפה הודו־אירופית ממשפחת השפות האנטוליות, מקבוצת הקנטום, וכיום אינה קיימת. היא הייתה השפה הרשמית של ממלכת החתים ודוברה בעיקר סביב העיר החתית המרכזית, חתושש. בממלכה השתמשו גם באכדית, בחורית, בלווית ובפלאית (שדוברה לתקופה קצרה בצפון־מרכז אנטוליה).

השפה הובאה לאנטוליה בסביבות 1900 לפנה"ס. שמה קשור לעיר כניש (נֶשַש), ומכאן שמה: "שפת נֶשַש". השימוש הרחב שלה היה בתקופת הממלכה הקדומה ובתקופת האימפריה החתית (כ־1600, 1200 לפנה"ס). בממלכות החתיות המאוחרות השתמשו גם בחתית וגם בלווית.

ממצאים של לוחות כתובים בכתב יתדות (כתב חרס בשם כתב יתדות) התגלו כבר במאה ה־19. רק בשנות ה־70 של המאה ה־19 תועדו כתובות בידי ויליאם רייט, ואחרים זיהו את הכתב. חוקרים כמו ארציבל'ד הנרי סייס קבעו כי השפה שייכת לחתים. וויליאם הייז וארד תיאר שהכתיבה הייתה בוסטרופידון, כלומר השורות נכתבו לסירוגין בכיוונים הפוכים.

הפיענוח המודרני החל במאה ה־20. ב־1902 השווה יורגן קנודטזון מכתבים משדרת אל־עמארנה והציע שהשפה היא הודו־אירופית, אך תחילה ההצעה נדחתה. הוגו וינקלר גילה שלוחות רבות כתובים בכתב יתדות אך בשפה לא מוכרת. בשנת 1916 הסיק הבלשן בדז'יך הרוזני, על בסיס הממצאים של וינקלר, כי חִתִּית היא שפה הודו־אירופית. הוא השווה משפטים לשפות כמו אנגלית ולטינית ותרגם משפט פשוט: "עתה לחם אכול, אחר מים שתה". למרות שתרגומיו היו לא מושלמים, הוא קבע את הטענה והניע חפירות ומחקר נוסף.

עזרו למחקר גם לוחות דו־לשוניים שנכתבו הן באכדית והן בחתית. גילוי ב־1946 של כתובת אזתוד בשלושה נוסחים בפיניקית ושני נוסחים בכתב ההירוגליפי החתי אפשר השוואות חשובות בין הכתובות.

חתית היא נקודת מחלוקת בלשנית. תחום המחקר נקרא חיתיתולוגיה, וחוקריו נקראים חיתיתולוגים. רוב הבלשנים רואים אותה כשפה הודו־אירופית שנסתעה מוקדם מהמשפחה, אבל מיעוט טוען שהיא שפה־אחות במשפחה גדולה יותר (רעיון ה'אינדו־חתית').

קיימת קרבה גדולה בין החתית ללווית. הלווית הייתה שפה נפוצה גם כן, וכנראה דיברו בה קבוצות אחרות של דוברים הודו־אירופיים. הפלאית דמתה לחתית אך נפוצה פחות. בתקופת האימפריה החתית הופיע גם כתב ההירוגליפים החתי, כתב מונומנטלי בעל צורת תמונות. כתב זה לא נכתב באכדית או בחתית בדרך ברורה, והוא חולק מאפיינים עם הלווית, אך קשה לקבוע איזו שפה הוא מייצג.

שפות אנטוליות מאוחרות, כמו לוקית ולודית, התפתחו מהחתית או מהלווית. בחתית נמצאו הרבה מילים שאולות, בעיקר בתחומי הדת, מהחרית ומהחתילי (שפות לא־הודו־אירופיות). קודמיהן, החַתים (החאטיים), השתלבו בתרבות החתית ושפתם המשיכה לשמש כשפת קודש.

החתית חשובה כי היא אחת מהשפות ההודו־אירופיות העתיקות, ובתוכה חסרים תכונות שמופיעות בשפות עתיקות אחרות כמו סנסקריט ויוונית. לחתית שני מינים דקדוקיים: מין משותף ומין סתמי (ניטר). לשם העצם בחתית יש מספר יחסות (מקרים) כגון יחס ישיר, יחס קריאה, יחס הפועל, יחס הקניין, יחס המושא ויחס המקום.

חִתִּית (נֶשִילִי) הייתה שפה ישנה שאנשים דיברו באנטוליה. אנטוליה = חלק גדול מהמקום שנקרא היום טורקיה. השפה כבר לא מדוברת.

החתית הייתה שפת הממלכה החתית. דיברו בה בעיקר ליד העיר כניש (נֶשַש). בשטח דיברו גם שפות נוספות, כמו אכדית ולווית. השפה הגיעה לאזור כמאה שנים לפני 1900 לפנה"ס.

ממצאים של לוחות חרס עם כתב יתדות (כתב חרס) נתגלו במאה ה־19. חוקרים התחילו לקרוא ולחפש פתרונות במאה ה־20. הבלשן בדז'יך הרוזני בשנת 1916 הראה שהחתית שייכת למשפחת השפות ההודו־אירופיות. הוא השווה משפטים בתרגום פשוט: "עתה לחם אכול, אחר מים שתה". הביטוי הזה עזר להבין את השפה.

יש לוחות שנכתבו בשתי שפות יחד, וכך היה קל יותר להשוות.

החתית קרובה לשפה שנקראת לווית. יש גם כתב מיוחד שנקרא כתב ההירוגליפים החתי. כתב זה נראה כמו תמונות והוא שימש לכתובות גדולות.

החתית קיבלה מילים משפות אחרות, בעיקר בנושאים דתיים. לפני החתים גרו באזור אנשים שנקראו חאטיים. הם השאירו שפה שהמשיכה לשמש בטקסים דתיים.

בחתית יש שני מינים דקדוקיים: מין משותף ומין סתמי (ניטר). לשמות יש הרבה צורות, כמו צורת בעלות וצורת מושא.