טוקטה (באיטלקית: toccata, "מנוגנת") היא יצירה קלאסית, בדרך כלל לכלי מקלדת, שמדגישה את יכולות הנגן. מדובר לרוב ביצירה בעלת אופי אלתורי (כמו אימפרוביזציה) שמכילה פאסג'ים וירטואוזיים (קטעים שמראים מיומנות גבוהה) לצד אקורדים או קטעים קצובים.
הטוקטה המפורסמת ביותר היא הטוקטה ופוגה ברה מינור לעוגב, BWV 565, של יוהאן סבסטיאן באך. פוגה היא צורת כתיבה שבה נושא חוזר ומועתק בין הקולות.
טוקטות הופיעו לראשונה בסוף תקופת הרנסאנס בצפון איטליה. שמות מקבילים היו פרלוד, אינטונציה, ריצ'רקר וטסטאר דה קורדה (לנסות את המיתרים). המשותף ליצירות אלה הוא האופי האלתורי: ריצות מהירות מול אקורדים. כתבוהן למקינטות שונות, כולל עוגב, נבל ולוטה. מלחינים מרכזיים מהתקופה הקודמת שהשפיעו על הסגנון כללו את ג'ובאני גבריאלי וג'ירולאמו פרסקובלדי. פרסקובלדי הוסיף לשפה המוזיקלית שינויים פתאומיים במרקם, דיסוננסים וכרומטיקה.
הסגנון עבר לגרמניה דרך מלחינים כמו הנס ליאו האסלר ויאן פיטרסזון סוולינק. בגרמניה התפתחו טוקטות חדשות אצל פכלבל ובוקסטהודה, שהכילו קטעים אלתוריים וסולואים לפדל. השיא הגיע בבארוק ביצירות העוגב של יוהאן סבסטיאן באך. בבאך הוירטואוזיות גדלה: קטעי סולו קשים לפדל, כתיבה עשירה לידיים ושינויי רגיסטרציה (בחירת צלילים ועצמות בעוגב) ליצירת ניגודים דרמטיים.
במאה העשרים המילה טוקטה קיבלה גם משמעות מסוימת לפסנתר. אז היא מציינת לעיתים יצירה כתובה בצלילים מהירים ובהמשכיות ריתמית, כמעט כ"פרפטואום מובילה" (תנועה נמשכת). דוגמאות לטוקטות מודרניות כתבו סרגיי פרוקופייב, קלוד דביסי, אראם חאצ'טוריאן ומלחינים ישראלים כמו פאול בן-חיים.
טוקטה היא יצירה קצרה שמדגימה את מיומנות הנגן. המילה באה מאיטלקית ומשמעותה "מנוגנת".
הטוקטה המפורסמת ביותר היא הטוקטה ופוגה של באך לעוגב. פוגה היא יצירה שבה רעיון אחד חוזר בידיים שונות.
הטוקטה התחילה באיטליה בסוף תקופת הרנסאנס. היא נראתה כמו דיבור בין רצים מהירים לאקורדים חזקים. ניגנו אותה על עוגב, נבל או לוטה.
הסגנון הגיע לגרמניה. שם הוא התפתח והתרחב. בבארוק, באך כתב טוקטות מאד וירטואוזיות. הן כללו קטעים קשים לפדל בעוגב.
במאה העשרים המילה גם תוארה יצירות לפסנתר עם צלילים מהירים וחוזרים. מלחינים חשובים שכתבו טוקטות מודרניות הם פרוקופייב, דביסי וחאצ׳טוריאן.
תגובות גולשים