'''טוקטה ופוגה ברה מינור''', רי"ב 565, היא אחת היצירות המפורסמות ביותר של יוהאן סבסטיאן באך. היצירה נכתבה כנראה כשבאך שהה בארנשטאדט, בסביבות 1703, 1707, ורבים סבורים שמרץ 1704 הוא תאריך סביר לסיום ההלחנה. זו אחת מיצירותיו המוקדמות והיא מלאה בתכונות האופייניות לאסכולת העוגב הגרמנית של תקופת הבארוק.
העותק הישן ביותר של היצירה מיוחס ליוהאנס רינגק, והוא אינו מתוארך במדויק. מחקרים הראו שרינגק כתב את העותק בין 1730 ל-1740, וכמה מומחים מצמצמים את הטווח לסביבות תחילת שנות ה-30 של המאה ה-18. רינגק היה תלמיד של קלנר, שהעתיק יצירות של באך, ולכן סביר שהוא העתיק את היצירה משאר הפריטים שבידיו.
כותב היד של רינגק מכיל שגיאות בניקוד התווים ובציון משקלים. אלו נחשבים לטעויות שיכולות להופיע בהעתקות ידניות של אותה תקופה. בעמוד השער צוין השם הלטיני "Toccata con Fuga" ושם המלחין. עוד כתוב שם סולם רה מינור, אבל בעותק אין סימון ה-flat (ה♭) בתחילת החמשה, דבר שמרמז על טעות בהעתקה.
השם "טוקטה" (toccata, חלק מוזיקלי תזזיתי, בעל טכניקה וירטואוזית) נראה כתוספת מאוחרת. בתקופת הבארוק קראו ליצירות כאלה בדרך כלל פרלוד או פרלוד ופוגה. העותק של רינגק כולל מאפיינים איטלקיים כמו פרמטות וסטקטו, שלא תמיד אופייניים למוזיקה הגרמנית שלפני 1740.
היצירה נשמרה בזכות העותק של רינגק, אך הפרסום המשמעותי הגיע רק במאה ה-19. פליקס מנדלסון קידם את שימורה וביצע אותה בקונצרט מוצלח ב-1840. מאוחר יותר קארל טאוסיג עיבד אותה לפסנתר, והעיבוד לתזמורת של לאופולד סטוקובסקי הביא אותה לסרט של דיסני, "פנטסיה". היצירה הופיעה גם במספר סרטים וסדרות טלוויזיה, וכך הפכה לאחת היצירות המפורסמות ביותר לעוגב מהמאה ה־18.
חוקרים הציעו פרשנויות שונות ומנוגדות ליצירה. חלק ראו בה מוזיקה תוכניתית (שאולי מתארת סערה), בעוד אחרים מדגישים את האופיו המוזיקלי העצמאי. במחצית השנייה של המאה ה־20 נטענו על ידי כמה מוזיקולוגים שהיצירה אולי אינה של באך. לעומתם, חוקרים אחרים תומכים בייחוס לבאך. סוגיית הייחוס נשארת על־פי רוב בלתי פתורה.
החלק הראשון הוא הטוקטה. הוא מתחיל בפתיחה רבת עוצמה שבה נבלים טונים ואוקטבות גבוהות. הנושא עובר פיתוח לכיוון טווחים נמוכים יותר, שם מופיעה ספטימה מוקטנת (מרווח של ארבעה וחצי טון, מרווח דיסוננטי). בסופו של חלק זה המנגינה עוברת לרה מז'ור, ומופיעים כמה קטעים קצרים עם מוטיבים חוזרים. הטוקטה מסתיימת בחזרה לטוניקת היצירה, רה מינור, באמצעות מודולציה (שינוי סולם).
בחלקים מאוחרים יותר יש רצף מודולציות מקושרות, מעבר לסולם לה מינור, ואחר כך קטע ארוך של מוטיב שחוזר על עצמו בווריאציות וסולמות שונים. בסופו של דבר הטוקטה חוזרת לרה מינור.
נושא הפוגה כתוב לארבעה קולות, אך ברוב הפוגה נשמעים רק שלושה או שניים. הנושא בנוי מתווי חלקי שש-עשרה (דמויות תזמורתיות מהירות) ויש ציון לנגינה עם דוושה (פדל), ציון שמושפע מעיבוד לתכונות של קול כינורות. יש ציון של מודולציה ל"סי במול מז'ור" לאחר כניסת הנושא הסופי.
בסיום מופיעה קודה, קטע סיום קצר. בעותק של רינגק היא מתוארת כ"Recitativo". הקודה קצרה (17 תיבות), אבל כוללת חמישה שינויי קצב. התיבות האחרונות נעות בקצב Molto adagio (איטי מאוד) והיצירה מסתיימת בקדנצה פְּלָגָאלית, מהלך הרמוני מדרגה IV ל-I.
'''טוקטה ופוגה ברה מינור''', של יוהאן סבסטיאן באך, היא יצירה מפורסמת מאוד לעוגב (כלי מוזיקלי גדול עם צינורות). היא נכתבה בהתחלה של חיי באך, בערך בין 1703 ל-1707.
העותק הישן ביותר של היצירה כתב המעתיק יוהאנס רינגק. הוא כתב אותו בערך בשנות ה-30 של המאה ה-18. בעותק יש טעויות בהעתקה, כמו סימונים חסרים.
היצירה לא הייתה מפורסמת מיד. רק במאה ה-19 פליקס מנדלסון עזר להופיע שוב. מאוחר יותר היא הופיעה בעיבוד לתזמורת בסרט של דיסני, "פנטסיה", וזה עזר לה להיות מוכרת לכל העולם.
היצירה מחולקת לשלושה חלקים עיקריים:
- טוקטה, קטע פתיחה אנרגטי. (טוקטה = קטע מהיר ומרשים)
- פוגה, קטע שבו נושא חוזר בקולות שונים. (פוגה = רצף של קולות שחוזרים זה על זה)
- קודה, קטע קצר לסיום, שמסיים את היצירה.
חוקרים יריבו אם היצירה באמת של באך, אבל רוב האנשים עדיין מחשיבים אותה כאחת היצירות המפורסמות ביותר לעוגב מהמאה ה-18.
תגובות גולשים