טקטוניקת הלוחות

טקטוניקת הלוחות (מהמילים היווניות ל"בנאי" ו"אמנות בנייה") היא התאוריה הגאולוגית שמסבירה איך נעים חלקי הליתוספירה, קליפת כדור הארץ והחלק העליון של המעטפת. התנועה הזאת גורמת לרעידות אדמה, להתפרצויות געשיות ולבניית הרים. היא גם מסבירה את נדידת היבשות מאז פנגיאה, היבשת הענקית שעמדה לפני כ-200 מיליון שנים.

יש מספר לוחות גדולים שמכסים את פני כדור הארץ ונעים לאט מאוד, בין כחצי סנטימטר לשמונה סנטימטרים בשנה. קיימים תשעה לוחות עיקריים, בין השאר: הלוח הפסיפי, האירו-אסייתי, האפריקאי, וצפון ודרום אמריקה. לאורך מיליוני שנים התנועות האלה שינו את מיקום היבשות והאוקיינוסים.

העדויות למנגנון נשענות על מדידות קרקעית האוקיינוס, גיל הסלעים ומדידות מגנטיות. ברכס מרכזי אוקייני זורמת מאגמה (סלע מותך וחם) ממרכז המעטפת, מתמצקת ויוצרת קרום אוקייני חדש. הסלעים שנוצרים משני צדי הרכס מסודרים ברצועות סימטריות ובעלות אותות מגנטיים שמראים שדה מגנטי שהשתנה בעבר. הקרום האוקייני שנוצר נדחף הצידה ובסופו של דבר נעלם במעטפת אחרי מחזור של כ-200 מיליון שנה. זו הסיבה שאין סלעים עתיקים מאוד בקרום האוקייני, בעוד שבקרום היבשתי יש סלעים בני מיליארדי שנים.

הליתוספירה היא השכבה המוצקה החיצונית, והשכבה שמתחתיה נקראת אסתנוספירה (שכבת מעטפת צמיגית). האסתנוספירה מאפשרת תנועה חופשית של הלוחות עליה.

גבולות הלוחות הם אזורי הפעילות הסייסמית והגעשית. יש שלושה סוגי גבולות עיקריים:

כששני לוחות נעים זה מפי זה נוצר רכס מרכז אוקייני. שם עולה מאגמה ומתייצרת קרום אוקייני חדש. דוגמה חשובה היא רכס אטלנטי באמצע האוקיינוס, והופעת חריצים ונביעות הידרותרמיות, "מעשנות שחורות" שבהן חיים יצורים מיוחדים.

כאשר לוח אוקייני נפגש עם קרום יבשתי הוא שוקע מתחתיו באזור הקרוי הפחתה (שקיעה של הקרום לתוך המעטפת). התהליך יוצר תהומות אוקייניות, שרשראות הריגעש יבשתיות ורעידות אדמה עמוקות. דוגמה בולטת היא לוח נסקה שנכנס מתחת לאמריקה הדרומית ויצר את הרי האנדים.

כאשר לוח אוקייני שוקע מתחת ללוח אוקייני אחר נוצרת קשת איים געשית. דוגמאות הן הפיליפינים ויפן, שבהן יש גם צונאמי וסכנת התפרצויות רבות.

כשיבשות מתנגשות, קרום יבשתי מתעבה ונוצרים רכסי הרים גבוהים. דוגמה מרכזית היא התנגשות הודו-אסיה שיצרה את הרי ההימלאיה ואת האוורסט.

בלוחות שמחליקים לצדדים זה מול זה נוצרים העתקי חילוף, שמייצרים רעידות אדמה חזקות. דוגמה מוכרת היא מערכת העתק סן אנדראס בקליפורניה. בקצרה, תהליכי פתיחה, סגירה וחילוף מסבירים את המפה הגיאולוגית ואת אירועי הטבע שמתרחשים לאורך גבולות הלוחות.

טקטוניקת הלוחות היא רעיון פשוט: פני כדור הארץ מחולקים לחלקים ענקיים שנקראים לוחות. לוח (חלק גדול של הקרקע) נע לאט, קצת כמו אריחים שזזים על מים עבים.

הלוחות נעים רק סנטימטרים או כמה סנטימטרים בשנה. כשהם זזים קורות תאונות טבע: רעידות אדמה, הרים געשיים והתפרצויות.

באמצע האוקיינוס יש רכסים (הרכס המרכז אוקייני). שם עולה מאגמה (סלע מותך וחם) ויוצרת קרום חדש. הסלעים שנוצרים שם מסודרים כמו פסים זהים משני צידי הרכס.

לפעמים לוח נכנס מתחת ללוח אחר. זה נקרא הפחתה (הנחיתה של הלוח לתוך המעטפת). אז נוצרים תהומות עמוקות והרועים געשיים. דוגמה: לוח נסקה שיצר את הרי האנדים.

כשהיבשות מתנגשות יחד, נבנים הרים עצומים. כך נוצרו ההימלאיה והאוורסט.

יש גם גבולות שבהם הלוחות מחליקים זה לצד זה. שם קורות רעידות אדמה חזקות, כמו באזור שבין הלוח הפסיפי ללוח הצפון-אמריקאי בעמק סן אנדראס.

בגבולות פתיחה כמו באיסלנד יש מים חמים ונביעות מיוחדות. שם חיים בעלי חיים מוזרים ליד המעיינות החמים בתחתית הים.

בקיצור: הלוחות זזים לאט, וזה מסביר הרי געש, רעידות אדמה ושינוי מיקום היבשות לאורך זמן.