"ידיד בית המשפט" (בלטינית: Amicus Curiae) הוא גוף או אדם שאינו צד לתיק, שמבקש לסייע לבית המשפט במידע משפטי או עובדתי.
המוסד התפתח ברומא העתיקה. תחילה הוא היה צופה נייטרלי שהציע לבית המשפט מידע על הדין או העובדות. מאז תקופת יוסטיניאנוס (כ-530 לספירה) היה לרוב עורך דין ממונה, שסייע בבית-המשפט בחוות דעת לא מחייבת.
בימי הביניים באנגליה הצופים בכיכר העיר יכלו לפעמים להפנות תשומת לבו של השופט לנקודות חשובות. "ידיד" אז לא חייב להיות עורך דין; מספיק היה שיהיה לו מידע מועיל. במהלך המאה ה-18 וה-19 החל להתגבש שימוש חדש: בתי-המשפט אפשרו ל"ידיד" להעלות טענות בשם צדדים שלישיים כאשר אלה לא יכלו להופיע כצד רשמי. שינוי זה הגיע לשיאו במאה ה-20, כשהמוסד הפך לעתים לדרך מתוקנת לאפשר להשמיע אינטרסים שאינם מיוצגים בתביעה.
המשפט האמריקני אימץ את המוסד הקלאסי, אך ההתפתחות הממשלתית והפדרלית יצרה דרישות חדשות להעברת עמדות של גופים שונים. בתי-המשפט הגבילו תחילה את הצטרפותם של צדדים שלישיים. בהמשך הם השתמשו בכלים פרוצדורליים שונים, ומראשית המאה ה-20 ועד לאחריה התפתחו לכללים שמסדירים מי יכול להגיש סיכום כ"ידיד" ומתי.
בשנות ה-60 עלה שימוש הארגונים האזרחיים בכלי הזה. ארגונים כמו קבוצות זכויות אזרח הגישו דוחות "ידיד" רבים והשפיעו על פסיקה. עד סוף המאה העשרים הוגשו דוחות "ידיד" בכמחצית-העל של המקרים, ולעיתים בעשרות במסמך אחד. עם זאת, הגידול גם עורר ביקורת.
הביקורת טענה כי מוסד "הידיד" עלול להפוך לכלי לובי. טענו כי חלק מהמגישים אינם מוסיפים מידע חדש, אלא מנסים להשפיע פוליטית. פסקי דין ושינויים בכללים בעשורים האחרונים דרשו גילוי יחסים ומימון והגבילו את היקף וכוח הגשת דוחות אלה.
בישראל המוסד לא הוכר רשמית עד סוף שנות ה-90. צמיחתו הייתה איטית, ותחליפים פרוצדורליים מילאו תפקידים דומים. נקודת מפנה הייתה פרשת רצח דני כץ (מקרה שבו אדם נהרג), שבה קבע הנשיא אהרן ברק כי ניתן להשתמש בתקנה 24 לסדר הדין האזרחי כדי לצרף "ידיד".
גוף בולט שמוסמך להצטרף הוא היועץ המשפטי לממשלה. היועץ מייצג את האינטרס הציבורי ומצורף להליכים שבהם יש עניין ציבורי. לצד זאת, בתי-המשפט בישראל מאפשרים לעיתים הצטרפותם של גופים אחרים, בעיקר כאשר יש להם היכרות רחבה עם הנושא ועניין ציבורי ממשי.
במסגרת בג"ץ הותירה הפסיקה אפשרות לעמידה כ"עותר ציבורי". כלומר, גוף ציבורי שאינו צד רשמי יכול להשמיע עמדתו כאשר יש לו עניין רחב והיכרות בסוגיה.
"ידיד בית המשפט" הוא אדם או גוף שאינו צד בתיק.
הוא בא לעזור לבית המשפט עם מידע חשוב.
הרעיון התחיל ברומא העתיקה. שם "ידיד" היה צופה שנותן טיפים לשופט.
לפעמים זה היה עורך דין שמבין בדין. (עורך דין = אדם שמומחה בחוק.)
באנגליה של פעם אנשים מהקהל לעתים ניגשו לשופט.
הם אמרו לו עובדות שלא נאמרו בדיון.
עם הזמן אפשרו גם לאנשים לדבר בשם אחרים שאינם יכולים להופיע.
בארצות-הברית ארגונים החלו להגיש דוחות בשם "ידיד".
זה עזר להם להשמיע דעות על נושאים ציבוריים.
אבל גם אמרו שזה יכול להפוך ללחץ פוליטי.
אז קבעו כללים לזיהוי ולהגבלת ההגשות.
בישראל אימצו את המוסד רק בסוף המאה ה-20.
נקודת מפנה הייתה פרשת דני כץ (מקרה שבו אדם נהרג).
נשיא בית המשפט אישר שימוש בתקנות שיאפשרו "ידידים" במקרים מסוימים.
היועץ המשפטי לממשלה יכול להצטרף לדיונים.
יועץ זה הוא עורך דין שמייצג את המדינה.
בתי-המשפט גם מאפשרים לפעמים לגופים אחרים לדבר.
תגובות גולשים