יהא מונח עד שיבוא אליהו

״יהא מונח עד שיבוא אליהו״ הוא פסק הלכתי לפיו במצבי ספק על בעלות בחפץ, שבהם לא ניתן להכריע באמצעים הקיימים, משאירים את המצב כפי שהוא עד בואו של אליהו הנביא. על פי המסורת, אליהו יבשר את בוא המשיח.

הביטוי מופיע לראשונה בסקוליון על מגילת תענית, בהסבר על תאריך כ"ג במרחשון. שם מסופר שאבנים יקרות שנמצאו בתקופת החשמונאים הובאו ואוחסנו, כי לא ידעו אם הן טהורות או טמאות, ונשמרו "עד שיבוא אליהו ויעיד עליהן". בספרות חז"ל אליהו משמש גורם שמדיח הכרעות כשאין דרך אמינה להכריע.

בהלכות ממונות מופיע עיקרון זה גם במסכת בבא מציעא. יש משנה שבה, במקרה ששני אנשים טוענים בעלות על סכום גדול, מציע תנא קמא לחלק לכל אחד חלק קטן ולהשאיר את השאר מונח עד בוא אליהו. רבי יוסי חולק: הוא מעדיף לקחת הכל משני הטוענים כדי לגרום לרמאי להודות. התוספות מסבירים שהדין הזה חל רק כשודאי שאחד שיקר ויש חזקה לשניהם (חזקה = סימן המעיד על בעלות). זה שונה ממצבים אחרים, כמו "שניים אוחזין בטלית" או דיני אוניה, שבהם הגורמים המשפטיים אחרים. קיימת גם מחלוקת בין הרמב"ם והמרדכי אם המזומנים נשמרים בבית המנפק או בבית הדין.

״יהא מונח עד שיבוא אליהו״ אומר ששומרים חפץ במקום שלו עד שאליהו יבוא. ספק = מצב שבו לא יודעים מי הבעלים.

במקום אחד כתבו שאבנים יקרות שמצאו בתקופת החשמונאים הושמו בצד. לא ידעו אם הן טהורות או לא, אז שמרו אותן "עד שיבוא אליהו".

יש משנה שמספרת על שני אנשים שטוענים על סכום כסף. מציעים לתת לכל אחד קצת, והשאר לשמור. כך מחכים לראות מה יקרה עד שבא אליהו. יש מי שחושב שצריך לקחת הכל כדי לחשוף את הרמאי. גם השאלה היכן שומרים את הכסף אינה פתורה.