יהדות גרמניה המזרחית

יהדות גרמניה המזרחית היתה המשך ההיסטורי של יהדות גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. רוב היהודים שם היו פליטים ששבו לבתיהם לאחר המלחמה, או יהודים סוציאליסטים וקומוניסטים (תומכי רעיון של שלטון ושל בעלות ציבורית על כלכלת המדינה) שעברו או חזרו מהמערב כדי להשתתף בבניית מדינה קומוניסטית. הקהילה היתה מאורגנת באיגוד הקהילות היהודיות ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (Verband der jüdischen Gemeinden in der DDR).

הקהילות הוקמו כבר ב-1945 בערים כמו לייפציג, דרזדן, קמניץ, ארפורט והאלה, והקהילה הגדולה בברלין הוגדרה גם היא אז. מטה הקהילה הוקם ברחוב אורניינבורגר בחלק הסובייטי של ברלין. יוליוס מאייר, ניצול אושוויץ, נבחר לנשיא הראשון של הארגון המייצג.

החוקה המזרח גרמנית הבטיחה חופש פולחן דתי, אך השלטונות ראו בפעילות דתית מסוימת בעין חשד והגבילו אותה. המדיניות הרשמית היתה אנטי-ציונית (התנגדות לתנועה שהשאיפה שלה היתה מדינת ישראל), וכתוצאה מכך לא נרשמה עלייה יהודית משמעותית. בשנות ה-50 הופיעו גל של אי-סובלנות ומעשים שנקשרו לאנטישמיות (שנאה ליהודים). ב-1952 נרדפו אישים יהודים; פאול מרקר הוא דוגמה בולטת שנעצר, וזה הוביל לבריחות רבות אל המערב.

לאחר 1953 המצב השתנה מעט. אחרי מותו של סטלין הופסקו חלק מהרדיפות, רבים טוהרו חזרה ממלונותיהם במפלגה, והמשטר החיל סיוע כלכלי על הקהילות. ב-1961 הופיע עלון קהילתי בשם "נכריכטנבלאט". הלמוט אריס היה דמות מובילה בקהילה ושימש יושב ראש האיגוד עד מותו ב-1987.

בשנות ה-70 וה-80 התגברה המתיחות אידאולוגית, וב-1982 מתקפת אנטישמיות חדשה פרצה על רקע מלחמת לבנון הראשונה. ב-1988 אישים מממשל המזרח יצאו למגעים בינלאומיים על סיוע לניצולים ופגישות עם מנהיגים יהודיים. לאחר נפילת חומת ברלין, בנובמבר 1989, נערכו טקסי זיכרון ולראשונה מאז הקמת המדינה ננף דגל ישראל באירועים של הקהילה. בינואר-אפריל 1990 הכירה ממשלת גרמניה המזרחית באחריות כלפי קורבנות הנאצים וקראה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל ולדון בתשלום פיצויים.

ב-1945 נמנו בכ-3,500 יהודים בשטחים הסובייטיים. ב-1946 המספר עלה לכ-4,500, אך עד הקמת גרמניה המזרחית ב-1949 ירד ל-3,730. ב-1952 נרשם רק כאלף חברים בקטלוגי הקהילות. מאז המספרים המשיכו לרדת: כ-728 ב-1975, פחות מ-600 ב-1982 (כ-200 במזרח ברלין), 475 ב-1986 וכ-400 ב-1988. הסיבות לירידה היו השמדת יהודים בשואה, הגירה לחו"ל, שיעור ילודה נמוך והזדקנות האוכלוסייה.

יהודים הגיעו לעמדות ציבוריות פחות בממשל, אך בלטו בתחומים תרבותיים ומקצועיים. בין הבולטים: יוליוס מאייר (מנהיג הקהילה), הלמוט אריס (יושב ראש האיגוד), הרמן אקסן ואלברט נורדן (פוליטיקאים), והסופרים שטפן היים וארנולד צווייג, המלחין הנס אייזלר, הקריקטוריסט ג'ון הרטפילד והרופא-סופר פרידריך וולף.

יהדות גרמניה המזרחית נוצרה אחרי מלחמת העולם השנייה. רבים היו פליטים ששבו הביתה. אחרים עברו מהמערב כדי לבנות מדינה קומוניסטית. קומוניסטים (אנשים שרוצים שהמדינה תנהיג את הכלכלה) היו חלק מהם.

בשנת 1945 התחילו קהילות בערים כמו לייפציג ודרזדן. בברלין הוקם מטה קהילתי והנהיג יוליוס מאייר.

הממשלה רשמית נתנה חופש דת. אך בפועל היו הגבלות. בשנות ה-50 קרו פעולות נגד יהודים. זו היתה צורה של אנטישמיות (שנאה ליהודים) שלא מנעה היציאה למדינות אחרות.

אחרי 1953 המצב השתפר קצת. הממשלה החלה לעזור לקהילות. ב-1961 הופיע עלון קהילתי.

ב-1982 פרחו שוב תקריות אנטישמיות בזמן מלחמת לבנון. ב-9 בנובמבר 1989 התקיימו טקסי זיכרון חשובים, ויותר אנשים דיברו על הקשר עם מדינת ישראל. ב-1990 הממשלה הסכימה לדון ביחסים עם ישראל ולתמוך בקורבנות הנאצים. השואה (הרצח ההמוני של יהודים בזמן המלחמה) היתה הסיבה העיקרית לכך שהיו מעט יהודים במדינה.

בקיץ 1945 היו כ-3,500 יהודים באזור. ב-1946 עלה המספר ל-4,500. ב-1949 ירד ל-3,730. ב-1952 נרשמו כ-1,000 חברים בקהילות. בשנות ה-70 וה-80 המספר המשיך לרדת. ב-1982 היו פחות מ-600 יהודים. ב-1988 נותרו כ-400 בלבד.

כמה יהודים ידועים עבדו בספרות, מוזיקה ואמנות. בין השמות המוכרים: שטפן היים, ארנולד צווייג, הנס אייזלר, ג'ון הרטפילד והלמוט אריס (מנהיג הקהילה).