יהודה בן עטר

רבי יהודה אבן עטר (1655 - י"ט בסיוון ה'תצ"ג, 22 במאי 1733) היה דיין (שופט הלכתי) ואב בית דין (ראש בית הדין) בפאס ומקנס שבמרוקו, פרשן מקרא וממנהיגי הקהילה.

נולד בפאס. שם משפחתו 'עטאר' פירושו "בשמים" בערבית, על שם מקצוע אבותיו. אביו נפטר בגיל 23, ולכן עבד מילדות לפרנסתו כצורף (אומן תכשיטים). גם כשכיהן ברבנות המשיך להתפרנס מעבודת ידיו ושלא חפץ בשכר ציבורי.

למד אצל רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בשנת ה'תנ"ח (1698), בהיותו כבן 43, מונה לדיין בפאס. באותה שנה חתם עם חכמי דורו על תקנה שאסרה להפריז בנדוניה.

בשנת ה'תס"א (1701) נאלץ לנדוד למקנס בעקבות רדיפות והטלת מס כבד על היהודים על ידי המלך איסמעיל. במקנס ישב בבית הדין, ולבסוף כיהן גם כאב בית דין. משנת ה'תע"ג (1713), לאחר פטירת כמה חכמי הקהילה, כיהן כדיין יחידי במקנס.

חזר לפאס בשנת ה'תס"ד ועמד בראש הקהילה. תיקן תקנות בענייני מיסים, מסחר, הוצאות לחתונות והלוואות מגויים. בשנת ה'תפ"ג (1723) ישב ראשון בדין לצד תלמידו וחברו רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ).

היה רגיש לסבל הציבור. ביתו היה פתוח לנזקקים, ופעל לרווחת הקהילה. נפטר בגיל כ-77, ביום שלישי י"ט סיוון ה'תצ"ג. לאחר פטירתו החליף אותו כאב בית דין רבי יעקב אבן צור, שכתב עליו קינה.

שלושת בניו: חיים, משה ועובד. נכדו: רבי יהודה בן עטר השני. מבין תלמידיו הבולטים: רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ) ורבי אליהו הצרפתי.

הערצת הקהילה אליו הייתה רבה. יוחסו לו סיפורי מופת, והוא כונה "רבי אל-כביר" (הרב הגדול). לפי המסורת הושלך לכלא על ידי מושל, וכאשר לא היה כסף לפדותו השליכו אותו לגוב אריות; הוא שהה שם יממה ללא פגע.

היו שנשבעו בשמו, ואנשים באו לקבל את ברכתו בחגים. סיפרו שהוא שקד רבות על התורה, ושלא קיבל עבודה חדשה כשעדיין הייתה אצלו פרוטה אחת בלבד.

נקבר תחילה בבית הקברות במלאח בפאס. עם נדידת הקהילה הועברו עצמותיו לקסבא די זירארא בשנת ה'תק"ן, ואז הוחזרו בשבט ה'תקנ"ב. בשנת ה'תרמ"ח הועברו עצמותיו לקבר הנוכחי בבית הקברות היהודי בפאס, לאחר שהמלך השתלט על שטח סמוך. הוא קבור לצד רבנים חשובים, ומקומו משמש אתר עליה לרגל לקבוצות המתפללות.

חלק מספריו נותרו בכתב יד. תשובות שלו מופיעות מפוזרות בספרי רבני מרוקו מאותה תקופה.

רבי יהודה אבן עטר (1655 - 1733) היה רב ודיין (שופט הלכתי) בפאס ומקנס שבמרוקו.

נולד בפאס. שם משפחתו 'עטאר' אומר "בשמים".
אביו נפטר צעיר. הוא עבד כצורף (עובד תכשיטים) כדי לפרנס את משפחתו.

למד אצל רבנים חשובים. כשהיה כבן 43 מונו אותו לדיין. בשנת ה'תס"א נאלץ לעבור למקנס כי היה קשה על היהודים.

חזר לפאס וניהל את הקהילה. עזר להקנות חוקי מסוחרים ועזרה לנזקקים. ביתו היה פתוח לכל מי שצריך.

האנשים העריצו אותו וקראו לו "הרב הגדול". מסופר שאחרי שהושלך לכלא, השליכו אותו לגוב אריות והוא נותר ללא פגע.
אנשים הגיעו לקבל את ברכתו בחגים.

קברו הועבר כמה פעמים. היום הוא קבור בבית הקברות היהודי בפאס. אנשים מבקרים בקברו להתפלל.

כמה מספרים שלו נשארו בכתב יד. תשובות שלו מופיעות גם בספרים אחרים.