יהודים-ערבים

"יהודים ערבים" (או "ערבים יהודים") הוא כינוי ליהודים שמוצאם מארצות ערב והאסלאם, כולל אנשים שמקורם במדינות שלא אתניות-ערביות כמו טורקיה ואיראן. הכינוי נדיר בשיח הציבורי הישראלי, אך נמצא בשימוש בקרב חלק מן האקדמיה שבתחום הסוציולוגיה הביקורתית (תחום שבוחן חברה, כוח וזהויות חברתיות) ובקבוצות שמאל רדיקלי. מתנגדיו רואים בו כלי פוליטי: יש הטוענים שהוא בא לערער על הלגיטימציה של הציונות, ואחרים מתארים את המצדדים בו כאנטי-ציוניים (מתנגדים לציונות).

הרעיון של חיבור בין זהות יהודית לערבית הופיע כבר בדיונים מדיניים, למשל בדיוני האו"ם על חלוקת המנדט. במאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20, המונח "Arabische Yidden" שימש לעתים ביהדות אשכנזית בניו יורק ככינוי גנאי למהגרים מארצות ערב. גם לאחר אירועי 2001 בסוף שנות ה-20 של המאה ה-21, קהילות יהודי המזרח בצפון אמריקה סבלו מחשדות ובידוד.

הסופר והאינטלקטואל אלבר ממי השתמש במושג באמצע שנות השבעים בהקשרים שונים, וחלק מהסופרים והפעילים המזרחים אימצו את המונח ושיחקו איתו באופן חיובי. בין המשתמשים ניתן למצוא שמות בולטים כמו יהודה שנהב וסמיר נקאש, שהשתמשו במושג כדי להדגיש קשרי תרבות וגורמים פוליטיים שונים.

הכינוי נשאר שוליים בשיח הישראלי. מעטים מבין יוצאי ארצות ערב מגדירים עצמם כך היום. עם זאת, ישנם אינטלקטואלים ובעלי זהות מזרחית שבוחרים להשתמש במונח כחלק ממאבק זהותי ופוליטי. באוניברסיטאות מסוימות נפתחו תוכניות ללימודי תרבות ערבית-יהודית, ובתרבות הפופ הופיע הביטוי כדמות ציבורית שמצהירה על זהותה.

התומכים רואים במונח נסיון לדה-קונסטרוקציה של זהויות: להפחית את החלוקה הבינארית בישראל בין "אשכנזים" ל"מזרחים" ולהכיר בריבוי זהויות תרבותיות. פרופ' ששון סומך מציע קריטריונים תרבותיים להגדרה: שפת היומיום הערבית, גדילה בקהילה דוברת ערבית, לידה ושהייה בסביבה ערבית, והשכלה בסיסית דרך התרבות הערבית. הגדרה כזו מדגישה רכיב תרבותי ולא רק מוצא אתני.

חוקרים רדיקלים טוענים שהמדיניות הישראלית ביצעה "דה-ערביזציה" (ניסיון למחוק או לדכא אלמנטים ערביים בתרבות המזרחים) כדי לשלבם במרכז הישראלי תוך סימונם כ"אחרים". במחקרים הושפעה הדיון גם מההשפעות של תאוריות פוסט-קולוניאליות. בין החוקרים התקיימה מחלוקת: אלה שוחט טענה שהמיזוג נעשה בדרך של טיהור תרבותי; יהודה שנהב טען שהתרבות הישראלית קיבעה את זהותם כ"יהודים-ערבים" בלי להסיר לגמרי את ה"ערביות" שבהם.

שנהב כתב על שתי צורות שיח: שיח לאומי שמבחין בין יהודים ולא-יהודים, ושיח עדתי שמבדיל בין מזרחים לאשכנזים. לדעתו, כניסת יהודי ארצות ערב לציונות הוצגה לעתים ככניסה דרך הדת, מה שהנמיך את מעמדם ביחס לאשכנזים החילוניים. שנהב קורא להרחיב את השיח באמצעות הכינוי "יהודים-ערבים" כדי להבין טוב יותר את ההיסטוריה והזהות שלהם.

חלק מהחוקרים מבדילים בין שלב סטרוקטורליסטי, שבו ניתחו את התופעה במונחים של מבנים חברתיים, לבין שלב פוסט-סטרוקטורליסטי, שעוסק בשפה, זהות ותהליכים דקונטסטואליים.

השימוש במונח מעורר ביקורת רבה. מתנגדים טוענים שהוא מבלבל, חסר ביסוס היסטורי ומנוצל פוליטית. יש מי שמבקרים את טענות האקדמאים התומכים, ומציינים שההיסטוריה המורכבת של יהודי ארצות ערב לא ניתנת לקיצור לשם פוליטי אחד. מצד שמאל וגם מצד ימין יש ביקורת: הימין טוען שהמונח בא לערער על הלאומיות היהודית, והביקורת הפנימית מצד שמאל מצביעה על שימוש ציני במונח כדי ללעוג או להקטין קבוצות מסוימות.

המונח "יהודים ערבים" מתאר יהודים שממשפחותיהם הגיעו מארצות ערב. ארצות ערב הן מדינות שבהן מדברים ערבית.

המילה לא נפוצה. כמה חוקרים ופעילים משתמשים בה. אחרים לא אוהבים אותה.

הרעיון הופיע כבר בדיונים מדיניים ושימש גם ככינוי בארצות זרות. בחלק מהמקרים, מהגרים יהודים מארצות ערב נתקלו בבידוד וביחס קשה.

אלבר ממי, סופר חשוב, דיבר על רעיון דומה בשנות השבעים. אחר־כך כמה סופרים ופעילים החליטו להשתמש במונח כדי לתאר את זהותם.

רוב האנשים שלא קוראים לעצמם כך היום. יש אוניברסיטאות שמלמדות על התרבות הערבית־יהודית. גם בטלוויזיה הופיע דמות שהגדרה את עצמה כ"יהודי ערבי גאה".

חלק מהחוקרים אומרים ש"יהודי-ערבי" קשור לשפה ולתרבות. הם רשמו מספר תנאים פשוטים:
- דיבור בערבית כשפה יומיומית.
- גדילה בקהילה שדיברה בערבית.
- לידה או חיים במקום דובר ערבית.
- חינוך ותרבות שמגיעים מעולם ערבי.

יש מבקרים רבים. חלקם אומרים שהמונח מבלבל. אחרים חושבים שהוא משמש לפוליטיקה. גם אנשים ממגזרים שונים בישראל מתווכחים עליו.

בסך הכל, "יהודים ערבים" הוא שם שאנשים בוחרים או דוחים לפי איך שהם מרגישים לגבי השורשים והתרבות שלהם.