יוונית ביזנטית

יוונית ביזנטית, שנקראת גם יוונית מדיבלית (ביוונית: Μεσαιωνική Ελληνική), היא התקופה הרביעית בהיסטוריה של השפה היוונית. היא נמשכה מהעברת בירת האימפריה הרומית לקונסטנטינופול בשנת 330 ועד נפילת העיר ב-1453.

כאשר הועברה הבירה במאה הרביעית, הלטינית נשארה לשפה רשמית בחלקים מסוימים של האימפריה. עם זאת, היוונית הייתה השפה המדוברת והספרותית במזרח. הכנסייה ובתי הספר השתמשו בעיקר ביוונית. במשך זמן רב חיוו דיגלוסיה, מצב שבו יש שתי צורות לשפה שונות, מדוברת וכתובה. הקיסרים הביזנטיים עודדו שימוש רשמי ביוונית, והלטינית נשמרה רק בכתבים ובמטבעות עד המאה ה-11.

האנשים במזרח המשיכו לקרוא לעצמם "Ρωμαίοι" (רומאים), והמדינה נשאה את השם Ρωμανία (רומא), גם אחרי שאיבדה את החלקים המערביים. משמעות התואר השתנתה עם הזמן, והוא הפך לסימן קשר למורשת הרומית והיוונית.

קונסטנטינופול היה המרכז הלשוני והתרבותי העיקרי. היוונית הביזנטית כללה מגוון ניבים ושלבים, לא מערכת אחידה. הצורה המדוברת התפתחה מקוינה (Koiné), שהיא היוונית הנפוצה לאחר תקופת האלכסנדר הגדול. הכתיבה נשלטה תחילה בסגנון גבוה ששאב מהקוינה ומהיוונית הקלאסית (אטית), אך בהדרגה אימצה מאפיינים של הדיבור. לקראת סוף המאה ה-11 החלה להופיע ספרות שקרובה יותר ליוונית המודרנית בתחביר ובצלילים.

יוונית ביזנטית או יוונית מדיבלית היא צורת היוונית בין השנים 330 ל-1453. ב-330 העבירו את בירת האימפריה לקונסטנטינופול. ב-1453 העיר נכנעה והתקופה הסתיימה.

במזרח של האימפריה דיברו יוונית. הכנסייה ובתי הספר השתמשו גם הם ביוונית. במשך זמן רב היו שתי גרסאות של השפה: מדוברת וכתובה. זה נקרא דיגלוסיה. דיגלוסיה פירושה שיש לשון יום-יום ושפה רשמית שונים.

אנשים במזרח קראו לעצמם "רומאים" (זה היה כינוי חשוב). המדינה שלהם נקראה גם ״רומניה״. כך נשמרה זיקה לעבר הרומי והיווני.

קונסטנטינופול היה מרכז חשוב לשפה. הדיבור התפתח מקוינה. קוינה היא יוונית פשוטה שרבים דיברו. בתחילה הכתיבה הייתה רשמית יותר. עם הזמן הכתיבה לקחה תכונות מהדיבור. עד המאה ה-11 התחילו לכתוב בשפה שדומה יותר ליוונית של היום.