ייבוש החולה היה מבצע הנדסי בעמק החולה בשנות ה־50 של המאה ה־20. בוצעו ייבוש של אגם החולה והביצות סביבו על ידי הקרן הקיימת (קק"ל) על שטח של כ־62,000 דונם. המטרה הייתה להוסיף אדמות חקלאיות ולנצל כבול (שכבש קרקע אורגנית) לתעשייה ולדישון. המבצע נודע כסימבולי והיה אחד הפרויקטים המרכזיים במדינה הצעירה.
הרעיון ליבוש החולה עלה עוד בסוף המאה ה־19. לפני מלחמת העולם הראשונה נתנו זיכיונות פרטיים לניסיונות יבוש. בימי המנדט הבריטי חודשה הפעילות, ונעשו עבודות תשתית כמו חיזוק גשר בנות יעקב והעמקת אפיק הירדן. המוטיב היה בעיקר פיתוח חקלאי והרחבת אדמות מעובדות.
הפעולה החלה ב־1951 והסתיימה סביב 1958. התכנון בוצע על ידי מדור מיוחד במשרד החקלאות, והביצוע הופקד בידיה של הקרן הקיימת ובחברה הנדסית אמריקאית. התוכנית כללה שלושה שלבים עיקריים:
- הרחבת והעמקת אפיק הירדן כדי להוביל יותר מים.
- ניקוז הביצה והימה בעזרת חפירת תעלות.
- בניית סכר מלאכותי שנקרא "פקק" כדי לאפשר חפירות בתנאי הצפה.
המבצע היה חלק ממאמץ מים אזורי ועורר מאבק בין ישראל וסוריה, שנקרא "מלחמת המים".
התנגדות ציבורית רחבה לא הייתה בתחילה, אבל מומחים סביבתיים הביעו חששות. רבים טענו שכבול חשוף ישקע ולא יתאים לחקלאות. ההתנגדות הובילה לייסוד החברה להגנת הטבע והקמת שמורת החולה בחלק הדרומי של האגם, כדי לשמר חלק מהשטח הטבעי למחקר ותיירות.
הייבוש גרם לאובדן מאגר מים מתוקים ולכווצת בתי גידול. כמה מינים נדירים בארץ הוכחדו, כולל דגים מקומיים ועופות מסוימים; מאמצים שיקומיים כללו שחרורים מחדש של עופות בשנות ה־70. קרקעות הכבול שקעו, נוצרו שריפות כבול, ואבק כבול נדד ברוחות ורעיל לאזורים מרוחקים. כמו כן, חומרים שמוּטטו מהאזור הגיעו לכנרת והגבילו את איכות המים והדגה. בסיכום, התועלת החקלאית לא עמדה בצל הנזק הסביבתי.
מחקר של פרופ' משה גופן מצא ירידה בטמפרטורה הממוצעת של האזור בכ־1.3 מעלות מאז הייבוש. כאשר הוחל בתהליכי הצפה חוזרת הטמפרטורה עלתה.
מלאכת השיקום החלה בשנות ה־90. בוצעו הצפות חלקיות מחדש כדי להחזיר מים ובתי גידול. קק"ל הקימה אגמון מלאכותי נפרד מהשמורה, ורשות הטבע והגנים הציפה שטחים נוספים בשמורת החולה כדי לשקם את האזור ולהחזיר חלק מאופיו ההיסטורי של האגם.
בשנות ה־50 ייבשו את אגם החולה. ייבוש אומר סילוק מים
מאגם וביצות. עשה זאת קק"ל כדי לקבל אדמות לעיבוד.
רצו אדמות חקלאיות חדשות. ניסו לייבש את הביצה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.
העבודה התנהלה בין 1951 ל־1958. חפרו תעלות, העמיקו את הירדן ובנו סכר שנקרא "פקק".
היה גם חיכוך עם מדינות שכנות.
חלק מהאנשים וגורמי טבע התנגדו. הם חששו שהקרקע לא תתאים לחקלאות.
נוסדה החברה להגנת הטבע כדי לשמור על הטבע. הקימו שמורת חולה לשמור על שאריות הביצה.
נעלמו בתי גידול של חיות וצמחים. כמה מינים התמעטו או נעלמו.
הקרקע שקעה, היו שריפות ועשן, והאיכות של מים הושפעה. הציפיות לגבי חקלאות לא תמיד התגשמו.
בתחילת שנות ה־90 החלו להחזיר מים לחלק מהשטחים. הקימו אגמון מלאכותי ושוקמים את השמורה.
תגובות גולשים