ירוקת חמור מצויה

יְרֹקֶת-חֲמוֹר מְצוּיָה (שם מדעי: Ecballium elaterium) היא צמח ממשפחת הדלועיים, שבה משתייכים מלפפונים ודלועים אחרים. המין בודד בסוגו. הוא גדל בעיקר באזורי אקלים ים-תיכוני ואירנו-טורני, כלומר אזורים חמים יחסית ויבשים.

השם העברי מושפע משמות עתיקים ומערבית. במשנה מופיע ביטוי דומה, והשם הערבי שמזוהה עם הצמח מתורגם לעתים כ"קישוא החמור". גם השם הלטיני מעיד על אופן הפצת הזרעים, בדומה ל"יריקה".

הצמח עשבוני, רב-שנתי או חד-שנתי בחורף. גבעוליו שרועים ושיערתם גסה. העלים בשרניים ולפעמים קוצניים בחלק התחתון. הפרחים צהובים ובעלי מין אחד בכל פרח; על אותו פרט יש פרחים זכריים ונקביים.

הפרי הוא ענבה עסיסית, ירוקה ובהמשך צהובה. הוא דמוי ביצה באורך כ-2, 5 ס"מ, מכוסה זיפים, ובפנים נמצאים 40, 100 זרעים חומים, כל אחד באורך כ-4, 5 מ"מ. כשהפרי מבשיל הוא נעשה רגיש למגע, ונגיעה קלה עלולה לגרום לשחרור פתאומי של תוכנו. העוקץ מתנתק והפרי מתיז את הזרעים עטופים במוהל דביק למרחקים, לעיתים עד כ-4 מטרים.

הצמח גדל בגושים צפופים קרובים לקרקע, עם שורשי ציצת שורשים מעובים. העלווה מתפתחת ממרץ ועד תחילת דצמבר. הפריחה נמשכת בעיקר מקיץ ועד סוף נובמבר, והפרי הבשל מופיע מספטמבר עד דצמבר.

הצמח נפוץ במקומות מופרעים ומופרים שנוצרו על ידי האדם. הוא מופיע במגרשים מוזנחים, בגינות ובשדות חקלאיים כעשב-רע בקיץ. תפוצתו הטבעית משתרעת מהאיים הקנריים ומדינות הים התיכון ועד צפון איראן. בארץ הוא נפוץ בצפון ובמרכזה.

מוהל הפרי היה ושמש ברפואה העממית כמשלשל חזק. שמו ברוקחות הוא אלטריום (elaterium). המוהל מר מאוד ורעיל. היסטורית נעשה בו שימוש מוגבל לטיפול בבעיות כמו צהבת, דלקות ועיניים, אך תמיד הוזהרו מפני מנת יתר בגלל בחילות, הקאות ואיבוד נוזלים.

בערביי ארץ ישראל וברחבי צפון אפריקה נעשה שימוש מסורתי במיץ הפרי או במיצוי השורשים לטיפולים חיצוניים, למשל לשיכוך כאבים. במקומות אחרים השתמשו בו גם כמרחיק חרקים. כיום יודעים שהצמח מכיל תרכובות כמו קוקורביטצינים (הנחשבות פעילויות נגד טפילים ולעיתים נגד תאים מסוימים), אלטרין (חומר משלשל ומשתן) ואקבלין (שנמצא בשימוש הומיאופתי). בריכוזים גבוהים החומרים הללו רעילים ועלולים לגרום לתופעות מערכתיות, כולל דיכוי עצבי.

מנגנון ההפצה מבוסס על לחץ טורגור (לחץ בתוך תאי הצמח). ברקמות פנימיות של הפרי מצטבר חומר מימתי וממס מסוים עד שייצור לחץ גבוה מאוד. סביב עוקץ הפרי מתפתחת רקמת ניתוק חלשה. כשלחץ המוהל גבוה מהמסקנה, העוקץ נתפס ו"נדחף" החוצה. תאים בעור הפרי מתכווצים, והתוכן נזרק בכוח החוצה יחד עם הזרעים. כך הזרעים נפזרים למרחק מספר מטרים וניצלים מהצטברות יתר סביב האם.

השמו העברי קשור לשמות ישנים ולמילה בערבית. השם הלטיני גם מזכיר "יריקה".

ירוקת-חמור הוא צמח עשב. (עשב = צמח קטן שאינו עץ.)
יש לו פרחים צהובים ועלים בשרניים. (בשרניים = רכים ומלאים במים.)
הפרי שלו דמוי ביצה, ירוק ואז צהוב כשהוא בשל.
הפרי מכוסה בזיפים ויכול לירות זרעים החוצה.

הפרי בונה בתוך עצמו לחץ. (לחץ = כוח שנוצר מתוך התאים.)
כשמישהו נוגע בפרי הבשל הוא ניתק מהעוקץ.
הפרי מתכווץ ו"זורק" את הזרעים למרחק. הזרעים יכולים לעוף עד כ-4 מטרים.

הוא אוהב מקומות שמטופלים על ידי בני אדם. לדוגמה: מגרשים מוזנחים, גינות ושדות.
הוא גדל באזור הים התיכון וממנו עד צפון איראן. בארץ הוא נפוץ בצפון ובמרכז.

הצמח רעיל. (רעיל = יכול להזיק אם מכניסים אותו לפה או משתמשים בו בלי ידע.)
האנשים השתמשו במיץ שלו ברפואה בעבר, אבל הוא יכול לגרום למחלה.
מוהל הפרי מר מאוד ויכול לגרום לבחילה והקאות.
לכן אסור לגעת במיץ או לטעום את הפרי.

הפרח צהוב ויוצא לאורך הרבה חודשים בשנה.
הפרי מלא בזרעים קטנים, כל אחד בגודל של כמה מילימטרים.
כשהפרי מתיז את הזרעים זה נראה כמו "יריקה" של הפרי.
זהו אחד הצמחים המיוחדים שהפצת הזרעים שלו פעולה מאוד דרמטית.