על פי הנצרות הקתולית, כור המצרף (Purgatorium) הוא מקום או מצב שבו רוחו של אדם מתנקית לפני שהיא נכנסת לגן־עדן. הכוונה היא לנשמות שלא חטאו בחטא מוות (חטא חמור שמייחם את הקשר עם אלוהים), אך עדיין יש בהן חטאים בני כפרה (חטאים קלים יותר). חטא מוות מוביל לפי הדוקטרינה לעונש נצחי בגיהנום, ואדם כזה לא יכול לעבור מירוק בכור המצרף.
התאולוגיה הקתולית תומכת ברעיון זה באמצעות פסוקים מן הברית הישנה והחדשה. למשל, הכנסייה מסתמכת על קטעים מתוך ספר חשמונאים ב (ספר מחוץ לתנ"ך הפרוטו-קנוני בעיני הקתולים) ועל קטעים באיגרת אל הקורינתיים ובבשורת מתי. פרשנים ראו בפסוקים אלה רמז ל"אש מטהרת", רעיון של אש שמנקה חטאים ולא משמידה לנצח.
הכנסייה השתמשה בקטעים מסוימים מספרות בית שני כדי לתמוך ברעיון שניתן לכפר על חטאים גם לאחר המוות באמצעות תפילה והקרבה.
אזכורים מוקדמים לכור המצרף נמצאים כבר אצל אמברוזיוס הקדוש, והיסודות התאולוגיים הוצגו באופן מרכזי על ידי אוגוסטינוס במאה החמישית. האפיפיור גרגוריוס הראשון אימץ את הרעיון בשלהי המאה השישית, אך ההגדרה הרשמית של המונח התגבשה רק בוועידת ליון בשנת 1274. בימי הביניים אמונה זו השפיעה מאוד על חיי הדת. אנשים האמינו שתפילות, מיסות וקניית שטרי מחילה (מסמכים שמקלים על עונשי נשמות) יכולים לסייע לנפטרים.
ביצירות ספרותיות כמו "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי יש תיאורים מפורטים של כור המצרף. בתקופות שונות נוצרו מחלוקות תאולוגיות: קבוצות מינות מסוימות דחו את הקיום, וברפורמציה הוטל ספק בפרקטיקות כמו מכירת שטרי מחילה. עם זאת, מוסדות ותפילות למען המתים המשיכו להתפתח, והרעיון של מצב ביניים למירוק חטאים נותר חלק מהמסורת הקתולית.
כור המצרף הוא רעיון בנצרות הקתולית. זהו מקום בין המוות לבין גן־עדן. שם הנשמות מתנקות מהחטאים הקטנים. חטא מוות הוא חטא גדול מאוד. חטא כזה גורר גיהנום ולא עובר ניקוי בכור המצרף.
כבר בכנסייה המוקדמת דיברו על מצב כזה. במשך הזמן הכנסייה קיבעה את הרעיון. ב־1274 קבעו דבר רשמי על כך. אנשים חשבו שתפילות, מיסות וקניית שטרי מחילה יכולים לעזור לנשמות.
הסופר דנטה תאר את הכור בספרו המפורסם. בשנים מאוחרות יותר היו מחלוקות על הרעיון הזה. חלק מהרפורמים התנגדו לפרקטיקות שקשורות בכור המצרף.
אחר כך נשארו טקסים ותפילות לזכר המתים, כדי לעזור לנשמות לעבור ניקוי.
תגובות גולשים