כיור (כלי המקדש)

הכיור הוא כלי במשכן ובבית המקדש. הכהנים (המשרתים בעבודת הקודש) רחצו בו את ידיהם ורגליהם לפני הכניסה לעבודת הקודש. הרחיצה נקראת גם קידוש ידיים ורגלים.

הציווי על בניית הכיור מופיע בספר שמות ונפרד מציווי עשיית שאר כלים. ההפרדה נחשבת משום שהכיור לא נחשב לחלק מהמבנה עצמו, אלא ככלי שמסייע לעבודת הקודש.

הכיור היה מכל נחושת עם ברזים (מקומות לשפוך מים). הוא עמד על כן גם מנחושת. מיקומו בחצר, בין ההיכל למזבח, נועד להזכיר לכוהנים לרחוץ לפני העבודה.
התורה לא קבעה צורה או גודל מדויק, אך חז"ל פירשו שעל הכיור להיות גדול דיו להכיל מים לארבעה כהנים לפחות. ניסויים העריכו שמדובר בכ־4 ליטרים לכל המטרה הזאת.

היה ויכוח אם מי הכיור צריכים להיות מי מעיין. ההלכה דנה וסיימה שניתן להשתמש במים כשרים מכל מקור, אף שבמעשיות נהגו להשתמש במי מעיין.

הכיור הראשון נעשה מנחושת המראות של נשות ישראל. המראות ניתנו לטובת הכנת הכיור כדי להודות בנשות ישראל על שמירת המשפחה בתקופת העבדות במצרים. מופיעות פרשנויות שונות לגבי השימוש במראות כמשטח דמוי מראה.

שלמה המלך בנה עשרה כיורים, כל אחד על "מכונה" ניידת. בנוסף בנה את ה"ים", בריכת נחושת גדולה, שקוטרה עשר אמות וכללה אלפי בתים של מים. ה"ים" מילא מים מהמעיינות ושימש למילוי הכיורים. הבריכה נלקחה על ידי הבבלים בזמן חורבן הבית הראשון.

המשנה מספרת שהכיור היה עם שני ברזים בתחילה. כהן גדול בשם בן קטין הוסיף כיור עם שנים עשר ברזים, כדי שאפילו שנים עשר הכהנים יוכלו לקדש ידיהם ורגליהם יחד. חלק מהברזים היו גבוהים לחלק המלא, וחלק נמוכים לחלק הריק.
בנוסף הוזכר המוכני, מנוף או כלי עץ שאפשר להוריד את הכיור ללילה לבור מים. כך המים לא נשארו בכיור במהלך הלילה, והם לא נפסלו ב"לינה" (שהייה של דבר בקדש במשך הלילה שמפסלת אותו). הרמב"ם מתאר אפשרות אחרת: כלי רגיל מעל הכיור ששמר מים ולא היה קדוש. בין הפרשנויות קיימת מחלוקת לגבי אופן פעולת המוכני.

מכון המקדש שיחזר את הכיור במתכונתו ההלכתית. בתחילה נעשו כיורים של עשרות ליטרים עם שישה ברזים. בתחילת שנת תשס"ט נחנך כיור גדול יותר של מאות ליטרים, המתבסס על שיטת הרמב"ם לגבי המוכני.

הכיור הוא כלי שנמצא במשכן ובבית המקדש. הכהנים (אנשי הקודש) רחצו בו את ידיהם ורגליהם לפני העבודה שלהם.

בתורה צוינו לעשות הכיור. הוא נחשב כלי שעוזר לעבודת הקודש.

הכיור נעשה מנחושת (מתכת). היו בו ברזים לשפוך מים. הוא עמד על כן גם מנחושת. מיקומו היה בחצר, בין ההיכל למזבח, כדי להזכיר לרחוץ.

יש שאלה האם המים צריכים להיות מי מעיין (מים שיוצאים מהאדמה). ההלכה אפשרה להשתמש במים כשרים מכל מקור.

הכיור הראשון נעשה מהמראות של נשים. המראות הן כלים שהנשים השתמשו בהם להסתכל.

שלמה המלך בנה עשרה כיורים. הוא בנה גם את ה"ים", בריכה גדולה מנחושת. הבריכה מילאה את הכיורים במים. הבבלים לקחו את הבריכה כשחרבו את הבית.

בתור התחלה היו לשמים רק שני ברזים. כהן בשם בן קטין עשה כיור עם שנים עשר ברזים. כך רבים מהכהנים יכלו לרחוץ יחד.
היה גם מנוף שנקרא מוכני. המוכני הוריד את הכיור ללילה לבור מים. כך המים לא נשארו בכיור בלילה ונותרו ראויים לשימוש בבוקר.

מכון המקדש שחזר כיור נחושת מודרני. עשו תחילה כיור קטן יותר. בשנת תשס"ט נחנך כיור גדול יותר, לפי דעות חכמים.