הכינור הוא כלי מיתר מקבוצת כלי הקשת, ובעל הצליל הגבוה ביותר במשפחה. מיתרי הכינור (החבלים שמייצרים צליל) מכוונים בקווינטה: סול, רה, לה, מי. הכינור נפוץ בתזמורות, בהרכבים קאמריים ובסולו. ניתן לנגן בו בקשת או בפריטה, וביצירות רבות נכתבו בשבילו קונצ'רטי וסולואים.
אביו הקדום של הכינור הוא כלי שלושת־המיתרים שנקרא רבק או רבאב. בתקופות הביניים התפתחו ביבשת אירופה גם לירות כמו ה־Viola, שהשפיעו על הופעת הכינור. הכינור המודרני פותח במאה ה־16, וצורתו הבסיסית נשמרה מאז המאה ה־18. קיים גם כינור חשמלי, שאין לו תיבת תהודה; צלילו מומר בעזרת פיקאפ ומגבר.
השבלול (Scroll), קישוט בראש הצוואר.
מפתחות כיוון (Pegs), משמשים לכיוון גס של המיתרים.
צוואר ושחיף (Fingerboard), המקום שבו לוחצים אצבעות להקצרת המיתר ולשינוי גובה הצליל.
גוף (Body), כולל בטן, גב וצלעות; הוא תיבת התהודה שמגיבה לרטטים.
חורי F, פתחי תהודה שמאפשרים לצליל לצאת מהגוף.
גשר (Bridge), מעביר את רטט המיתרים לגוף הכינור.
מפתחות כיוון עדין (Fine Tuners) ותפס המיתרים (Tailpiece), מאפשרים כיוון עדין וחיבור המיתרים.
משענת סנטר וכפתור תחתון, לנוחות ולקיבוע.
נשמה (Sound post) וקורת בס (Bass Bar), חלקים פנימיים שמעבירים ומעצימים רטטים.
קשת מושכת את המיתר, וגורמת לו לרעוד. הרטט עובר דרך הגשר אל גוף הכינור. גוף הכינור מהדהד את הרטט והופך אותו לגלי־קול. איכות הצליל תלויה במיתרים, בקשת ובמבנה הגוף.
מיתרי הכינור שינו חומריהם במשך השנים. בעבר השתמשו במיתרים ממעי בעלי־חיים (gut). במאה ה־20 הומצאו מיתרים מפלדה, ובשנות ה־70 הופיעו מיתרים סינתטיים כמו "דומיננט" (Dominant). לכל חומר יש השפעה על גוון הצליל (timbre).
הקשת הגיעה לאירופה מהאזורים של מרכז־אסיה דרך פרס והעולם הערבי. הקשת המודרנית קיבלה צורה סופית על־ידי פראנסואה טורט במאה ה־18. שיער הקשת עשוי משערות סוס ולפעמים משוח בשרף (קולופוניום) כדי להגביר חיכוך עם המיתר.
לקונצ'רטי בכינור תרמו מלחינים רבים בולטים. בין השמות המוכרים: מוצרט, בטהובן, צ'ייקובסקי ומנדלסון. הכינור מופיע גם ברביעיות כלי־קשת ותפקידים סולניים בתזמורת.
הכינור דורש טכניקה עדינה מאוד. יד ימין שולטת בקשת; יד שמאל לוחצת על המיתרים במדויק על־מנת לייצר תוים מדויקים. אין על הצוואר סריג עזר, לכן לימוד הכינור נמשך זמן רב. קיימות טכניקות נוספות כמו פיציקטו (pizz.), פירוט באצבעות.
הכינור מוזכר במסורת ובאמנות. הוא משויך למוזיקה יהודית, לצוענים ולמופעי כליזמר. מופעים וסרטים, כמו "כנר על הגג" ו"הכינור האדום", מציגים את מקומו הרגשי של הכלי בחיי אנשים.
הכינור הוא כלי מיתר קטן וגבוה בצלילו. מיתרים הם החבלים שמייצרים צליל. בכינור יש ארבעה מיתרים. הם מכוונים כך: סול, רה, לה, מי.
הכינור התפתח לפני מאות שנים מכלים ישנים כמו הרבק והלירה. הכינור של היום נוצר במאה ה־16. יש גם כינור חשמלי שמתחבר למגבר.
השבלול, קישוט בראש.
מפתחות כיוון, מסובבים כדי להדק את המיתרים.
שחיף, הלוח שבו לוחצים אצבעות כדי לשנות צליל.
גשר, מעביר את הרטט מהמיתרים לגוף.
גוף, החלק העגול שהופך את הרטט לקול.
נשמה, מקל עץ קטן בפנים שמעביר רטט בתוך הכינור.
השיער של הקשת משפשף את המיתר. המיתר רוטט. הגשר מעביר את הרעד לגוף. הגוף מרעיד את האוויר, וכך שומעים צליל.
לפני השתמשו במיתרים ממעי כבשים. היום יש מיתרים מפלדה או מסיבים סינתטיים. הקשת יש לה שיער סוס שמצמידים לו שרף כדי להיצמד למיתר.
נוגעים בקשת ביד ימין. לוחצים על המיתרים ביד שמאל. אפשר גם לפרוט באצבעות, זה נקרא פיציקטו. צריך הרבה תרגול כדי להצליח לנגן יפה.
הכינור מופיע במוזיקה קלאסית ובמוזיקה עממית. הוא גם מופיע בסרטים ובציורים. הוא כלי חשוב בתזמורות ובמוזיקה סולו.
