הכתיב העברי הוא האופן שבו כותבים בעברית באמצעות האותיות. בעברית הקדומה נהגו לכתוב בעיקר את העיצורים בלבד. זה נקרא כתיב עיצורי (רק עיצורים, בלי סימון תנועות).
כתיב עיצורי הקשה על הקריאה. כדי לעזור, החלו להשתמש בארבע האותיות א-ה, ו, י כאימות קריאה. אימות קריאה = אות שמשמשת גם לסימון תנועה, לא רק עיצור. למשל האות ו' שימשה לסמן דיפתונג שהפך לתנועה כמו o.
כתיב כזה שלפעמים משקף את ההגייה העתיקה נקרא כתיב היסטורי. דוגמאות לכתיב עתיק נמצאו בכתובות כמו לוח גזר ובמטבעות עתיקים. על מטבע מודרני אף מופיעה המילה יהד במקום יהודה.
בימי בית שני התרחב השימוש באימות הקריאה, והחלו לכתוב מילים בצורת כתיב מלאה יותר. לעתים יש בתנ"ך צורות כתיב מלא וחסר זו לצד זו.
כדי להבטיח קריאה נכונה ולקל על הלומדים הומצא ניקוד. ניקוד = סימנים מעל ומתחת לאותיות שמראים תנועות. בתקופת המסורה בוטאו כללי ניקוד שונים, והניקוד הטברני הוא שנשמר עד ימינו.
בימי הביניים התגבשו כללים לכתיב מלא הדומים לאלה שאנו מכירים היום. בתקופת תחיית הלשון קבע ועד הלשון, ואחר כך האקדמיה ללשון העברית, כללים לכתיב חסר ניקוד.
כתיב חסר פירושו כתיבה ללא ניקוד. הוא קשה לקריאה, ולכן במהלך ההיסטוריה פותחו דרכים לציין תנועות באותיות נוספות.
בעברית המודרנית השימוש הרווח הוא בכתיב מלא. רוב העיתונים והספרים היום משתמשים בו. למרות כללי האקדמיה יש עדיין אי־אחידות בכתיב בין הוצאות ספרים ומערכות עיתונים.
לפני זמן רב כתבו בעברית רק את העיצורים. זה נקרא כתיב עיצורי (רק עיצורים).
הדבר הקשה על הקריאה. לכן החלו להשתמש באותיות א, ה, ו, י גם כדי להראות תנועות. זה נקרא אימות קריאה (אות שעוזרת לקרוא תנועה).
ממצאים עתיקים מראים את הכתיב הזה. על מטבע ישנה אפילו כיתוב יהד במקום יהודה.
כדי להקל על הקריאה המציאו ניקוד. ניקוד = נקודות וסימנים מעל ומתחת לאותיות שמראים תנועות.
בימינו רוב הכתיבה נעשית בכתיב מלא. כתיב מלא מוסיף אותיות כדי להראות תנועות.
למרות שכתיב מלא מקובל, עדיין יש הבדלים בין ספרים ועיתונים.
תגובות גולשים