השווא העברי (סימן הניקוד ' ְ') הוא כינוי למספר תופעות בדקדוק העברי. שני סוגי השווא העיקריים הם שווא נע ושווא נח. שווא נע הוא תנועה שנחטפה, כלומר תנועה מקוצרת או היעלמות חלקית של תנועה. שווא נח מציין שכלל אין תנועה אחרי העיצור, כלומר העיצור עומד ללא תנועה.
בכתבים ובניקוד הטברני סומנו כל סוגי השווא באותו סימן. בעבר היו ההגיות שונות: לעתים שווא נע נהגה כתנועת חטף (קצרה), ולעתים כאפס תנועה. דוגמה: במילה יִשְׁמְעוּ השווא תחת המ' הוא שווא נע. דקדוקית, שווא נע מתנהג כתנועה רגילה; למשל לא מטילים דגש קל בעיצור שאחריו מופיע שווא נע.
בהגייה התימנית נשמרה לעתים הבדלה בין חטפים והשווא, ובספרדית השייכת לקהילות מדוברת ביצעו שווא נע כתנועה קצרה. בעברית החדשה רוב השוואים נעים מבוצעים כאפס תנועה. עם זאת, כדי למנוע צרור עיצורים שאינו חוקי בעברית החדשה, מוזרקת תנועה (לרוב סגול או פתח) במקומות מסוימים. למשל: מְלוּכָה נהגה עם סגול תחת המ' כדי לפרק צרור עיצורים בתחילת מילה, whereas שְמוּעָה לעיתים נשארת ללא תנועה.
בימי הביניים ניסו המדקדקים ליצור כללים לזיהוי סוגי השווא. ר' אליהו בחור הציע חמישה כללים עיקריים, המסומנים בראשי תיבות:
א. שווא בראש מילה הוא שווא נע.
ב. השווא השני ברצף שוואים באמצע מילה הוא שווא נע.
ג. שווא אחרי תנועה גדולה בלתי מוטעמת הוא שווא נע.
ד. שווא אחרי אות דגושה בדגש חזק הוא שווא נע.
ה. השווא המסמן את האות הראשונה מבין שתי אותיות זהות רצופות הוא שווא נע.
בחקר השפה דנים האם שווא נע הוא פונמה נפרדת או אלופון (צורת הגייה משתנית) של תנועה אחרת או של השווא הנח. בעברית המקראית קיימים גם הבדלים בתוך מערך החטפים themselves. בעשורים המודרניים חוק החיטוף כבר אינו חל; השוואים הנעים הם שריד היסטורי, וברוב המקרים מבוצעים כאפס תנועה עד שמסיבות פונולוגיות נדרשת תנועה כדי לפרק צרור עיצורים.
בכמה מצבים דקדוקיים קשה לסווג שווא: בציווי של בניין קל (כִּתְבִי), בעתיד עם עיצור גרוני (יַעַמְדוּ), בצורות נסמך בריבוי (מַלְכֵי־) ובאחר אותיות שימוש (בִּלְבָבִי). מקרים אלה מתוארים לעתים כשוליים בין שווא נע לשווא נח ונקראים "שווא מרחף". יש ויכוח בין חוקרים אם זהו סוג עצמאי. חלק טוענים שמבחינה פונולוגית הוא קרוב לשווא נע, ובפועל מבוצע כאפס תנועה.
שווא נח הוא העדר תנועה אחרי עיצור. בסוף מילה הוא בדרך כלל אינו מסומן בניקוד. בעיצורים גרוניים עשוי שווא נח לעתים להידמות לתנועה קודמת, אבל זהו אפקט פונטי ולא שינוי פונולוגי. בניגוד לשווא נע, ששייך לעברית בלבד, שווא נח קיים גם בערבית ומכונה שם סֻכּוּן.
השווא בעברית הוא סימן ניקוד: ' ְ'. הסימן מייצג שני דברים עיקריים.
שווא נע הוא תנועה מאוד קצרה. תנועה שנחטפה זה אומר שהיתה תנועה אבל היא התקצרה. בדוגמה יִשְׁמְעוּ, השווא תחת המ' הוא שווא נע. לפעמים הוא נשמע כמו תנועה קטנה, ולפעמים כמעט לא שומעים אותו.
הגיית השווא השתנתה לאורך הדורות. בעבר חלק מהקבוצות נהגו אותו כתנועה קצרה. בעברית של היום רוב השוואים הנעים אינם נשמעים כלל. לפעמים שמים תנועה כדי לא ליצור צמד עיצורים קשה להגייה.
יש מקרים שקשה להחליט אם השווא נע או נח. קוראים לזה שווא מרחף. חוקרים עדיין מדברים על זה.
שווא נח הוא כשאין תנועה אחרי העיצור. זה כמו עיצור שעמד לבד. בערבית יש סימן דומה ונקרא לו סֻכּוּן.
תגובות גולשים