לא בשמיים היא

ביהדות הביטוי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" אומר שהתורה, אף שניתנה משמים, איננה שייכת רק לשמימיים. פירושו שהמשמעות והפסיקה תלויים בפרשנות של חכמים, לפי הבנתם, ולא בהחלטות שמגיעות ישירות מהשמיים כמו בת קול (קו-קול שמימי) או נבואה (מסר נבואי). עם זאת, יש מי שסבר שבנסיבות מסוימות אפשר לקבל ידיעות שמימיות כראיה.

פשוטו של הפסוק מדבר על קלות קיום מצוות לפי רוב הפרשנים. יש גם פירושים אחרים, למשל לגבי קלות התשובה (החזרה בתשובה). חכמים בדרשו מהפסוק שמכיוון שהתורה כבר אינה בשמיים, אי-אפשר "להחזירה" לשם באמצעות אותות ומופתים. לכן יש ללמוד את פרטי ההלכה לפי המסורת והכללים שנמסרו בהר סיני.

הביטוי מופיע בספרות חז"ל ובמיוחד בסיפור "תנורו של עכנאי". שם הובהר שאי-אפשר להכריע על הלכה בעזרת בת קול או מסר שמימי לאחר מתן התורה, וההכרעה היא על פי שיטת הפסיקה שניתנה לחכמים. באופן מטאפורי נאמר גם ש"התורה לא שוכנת אצל יהירים", כלומר לא בידי אנשים שמרימים את דעתם.

בהלכה קיימות דעות שונות על השימוש בגורמים על-טבעיים. הרמב"ם פסק שנביא לא יכול לחדש הלכות, ורק למשה הייתה נבואה מחוקקת, לכן אסר להסתמך על חלומות או על השפעות קבליות בקביעת פסיקה. לעומתו, היו שהשתמשו באמצעים על-טבעיים בבירור שאלות. דוגמה בולטת היא הספר "שאלות ותשובות מן השמים" של ר' יעקב מ'מרויש, שבו נשאו דיונים על תשובות שנתקבלו באמצעים כאלה. יש אף טענות כי הראב"ד לא חשש להסתמך על רוח הקודש (השראה) בעמדותיו ההלכתיות.

"לא בשמים היא" אומר שהתורה לא שייכת רק לשמיים. התורה היא ספר ההוראות היהודי. הלכה היא חוקי ההתנהגות היהודיים. כשהייתה התורה ניתנה בהר סיני, נאמר שלוחמי התורה ילמדו אותה ויפסקו אותה בעצמם.

כמה מפרשים אומרים שהפסוק מדבר על קלות קיום מצוות או על חזרה בתשובה. חכמים אמרו: אחרי מתן התורה אי-אפשר להחזיר אותה לשמים או לשנותה באמצעות מופתים. יש ללמוד אותה לפי המסורת שקיבלנו מהר סיני.

בסיפור "תנורו של עכנאי" החכמים החליטו שלא להקשיב לקול שמימי (בת קול). הם קבעו שהחלטות הלכתיות נעשות על ידי חכמי הדור.

יש ויכוח: הרמב"ם אמר שנביא לא יכול לשנות חוקים, ורק משה קיבל כוח כזה. אז אסרו להסתמך על חלומות כדי לקבוע הלכות. אך היו גם אנשים שהשתמשו בחלומות ובספרים שמדברים על תשובות שמימיות, וזה עורר דיון.