"בָּגָטֵלָה בלה מינור" (WoO 59), המוכרת כ"לאֶליזֶה" (Für Elise), היא יצירה קצרה לפסנתר מאת לודוויג ואן בטהובן. זו אחת מהיצירות המפורסמות שלו והמוכרות ביותר במוזיקה הקלאסית. היצירה לא פורסמה בימי חייו והתגלתה כ־40 שנה לאחר פטירתו בידי המוזיקולוג לודוויג נוהל.
הבגטלה בנויה בצורת רונדו (rondo), צורת נגינה שבה נושא חוזר מתחלף באפיזודות חדשות. המבנה הוא A, B, A, C, A. הוראת המפעם היא "Poco moto", כלומר בתנועתיות קלה. הנושא החוזר (A) מתחיל במוטיב מפורסם של שש-עשריות, שרשרת מהירה של תווים, המופיעה פעמים רבות ביצירה. אחרי המוטיב מגיע ארפג'יו (arpeggio), פירוק אקורד לצלילים אחד אחרי השני, שמחלק את המלודיה בין שתי הידיים. ההרמוניה נעה בעיקר בין לה מינור (הטוניקה, כלומר המפתח הראשי) לדומיננטה מי מז'ור (המתח שמוביל חזרה לטוניקה).
ההעתקה שפרסם נוהל ב־1867 התבססה על כתב יד שהיה בעזבונה של גברת בבט ברדל ממינכן. נוהל העתיק את היצירה ופרסם אותה, אך כתב היד המקורי עצמו אבדה מאז. לכן מועד הכתיבה ותקפות ההקדשה "לאֶליזֶה" נשארים מעורפלים.
ההעתקה שפורסמה ב־1867 הפכה לנוסח המוכר היום. מאחר שהמקור אבד, נותר קושי לאמת שינויים והקדשה.
הסקיצה הקדומה ביותר נמצאת בספריית המדינה בברלין ומתוארכת ל־1808. בה מופיע מרכז המלודיה ללא הליווי של היד השמאלית.
ב"בית בטהובן" בבון נשמרה טיוטה משולבת שכוללת את "לאליזה" וקטעים אחרים. על פי תאריכים בשאר הדפים, ייתכן שהיצירה הושלמה ב־27 באפריל 1810. בטהובן חזר לטיוטה ב־1822 וערך תיקונים בעיפרון, כשהתכוון אולי לכלול אותה בקובץ בגטלות (אופ.119) אך לבסוף השמיט אותה.
הקדשת היצירה מעוררת מחלוקת. היעלמות המקור מקשה על קריאת ההקדשה במדויק. חוקרי מוזיקה הציעו כמה מועמדות למי היא מוקדשת.
אחת ההשערות המוקדמות שרתה על תרזה מלפאטי, תלמידתו וידידתו של בטהובן, ששמה הופיע בעזבונה שממנו הגיע כתב היד. מוזיקולוגים הציעו כי נוהל אולי קרא "Therese" כ"Elise" בטעות.
חוקר אחר הציע שהנמענת היא זמרת הסופרן אליזבת (Elisabeth) רקל, חברת מעגלו של בטהובן, שהייתה בת 17 סביב 1810.
השערה נוספת הציעה את הזמרת הצעירה אליזבת ברנספלד, שהייתה פעילה בווינה וייתכן שהייתה קשורה לשיעורי מוזיקה של מלפאטי.
מוזיקולוגים אחרים העלו שההקדשה נוספה מאוחר יותר על ידי אדם אחר, כבן־משפחה של בעל הזכויות שהחזיק בכתב היד.
"לאליזה" הפכה לקליטה מאוד; המנגינה מזוהה ברחבי העולם ונוגנה בהקשרים שונים, מפסנתר ועד צלצולים ומסעות פרסום. השיר שימש כהשראה להמנונים פופולריים בעשרות סגנונות.
המוזיקה פונה ברגש הפשוט שלה גם מבלי לדעת בבירור מי הייתה "אליזה". היצירה ממשיכה לעורר עניין הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת הסיפור ההיסטורי סביבה.
"לאליזה" היא יצירה קצרה לפסנתר של לודוויג ואן בטהובן. היא מאוד מפורסמת בכל העולם.
המנגינה מתחילה במוטיב מהיר של שש־עשריות. מוטיב זה חוזר הרבה פעמים. אחריו נשמע ארפג'יו. ארפג'יו זה פירוק אקורד לצלילים אחד־אחד. הקטע כל כך ידידותי שאנשים לומדים אותו בקלות.
היצירה לא פורסמה כשבטהובן היה בחיים. מישהו מצא כתב יד בעזבונה של אישה במינכן וכך פרסמו את היצירה רק אחרי מותו. כתב היד המקורי אבד מאז, לכן לא בטוחים מי בדיוק הייתה "אליזה".
יש כמה רעיונות מי היא "אליזה". כמה חוקרים חושבים שזה נכתבה לתרזה מלפאטי, תלמידתו של בטהובן. אחרים חושבים שמדובר בזמרת בשם אליזבת רקל. יש גם השערות נוספות.
המנגינה הזו נשמעת בכל מיני מקומות. למשל, היא מושמעת על משאיות זבל בטאיוואן. בישראל היא נשמעת כצלצול של גלידות או בכיתות. בסוף גם אנשים כתבו שירים בשבילה בז'אנרים שונים.
היצירה קצרה, יפה וקלה לזכור. זו אחת הסיבות שהיא כל כך אהובה על ילדים ומבוגרים.
תגובות גולשים