לבנון בתקופת הערבים והממלוכים

עד לכיבוש הערבי של האזור שבו נמצאת כיום לבנון שלטו בו אימפריות עתיקות כמו פרס, רומא וביזנטיון. היחלשות האימפריה הביזנטית אפשרה ליישור הערבי להתקדם אל החוף המזרחי של הים התיכון, ולבסוף נכבשה האזור בידי הערבים, ולמאוחר יותר, העות'מאנים.

תומכיו של הנביא מחמד יצאו מהממלכה בערב לכבוש ולבסס את האסלאם. גורמים כלכליים ודתיים השפיעו על הכיבושים. הח'ליף אבו בכר (המנהיג המוסלמי הראשון) קרא לג'יהאד (מלחמת קודש) וחילק את הכוחות לכיוונים שונים. ח'אלד בן אל-וליד הנהיג את הצבא וניצח את הביזנטים בקרב ירמוך בשנת 636.

מייסד בית אומיה, מעאוויה, מונה לשליט סוריה, שכללה את לבנון של היום. הוא הקים יחידות ימיות במחוזות החוף והשתמש בבוני ספינות לבנונים כדי להגן מפני ביזנטיון. בשנת 667 הושג הסכם עם הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי, שכלל תשלומים שנתיים כדי להפחית התנגדות מקומית. בשנים אלה התיישבו שבטים ערבים לאורך החוף.

העבאסים החליפו את האומיים ב-750. הם ראו בסוריה ובלבנון פרובינציות של הח'ליפות, ותקיפותם עוררה מרידות מקומיות, כמו זאת של אנשי ההר ב-759. בסוף המאה ה-10 הכריז אמיר צור על עצמאות קצרה וטבע מטבעות משלו, אך האזור נכבש מאוחר יותר בידי הפאטמים ממצרים.

השלטון הערבי של האומיים והעבאסים השפיע עמוקות על האזור. לבנון הפכה למקלט לקבוצות אתניות ודתיות שונות, וצורת החיים שם התגבשה בהדרגה. בין הקהילות בלטו אבות המרונים, שהתיישבו בעמק קדישה כדי להימנע מחיכוכים עם כנסיות נוצריות אחרות. המלכיתים (נוצרים יוונים) חיו בצפון ובמרכז, וקיבלו את החלטות ועידת כלקדון משנת 451; חלקם התמזגו מאוחר יותר עם הכנסייה הקתולית והפכו ליוונים-קתולים.

במהלך התקופה הפאטמית צמחו הדרוזים. דרזי (מקורו במצרים) הגיע לדרום לבנון והפיץ את תורתו; תומכיו נקראו מאז דרוזים. השליטים הערבים גילו סובלנות יחסית כלפי נוצרים ויהודים, אך דרשו מהם לשלם מס מיוחד ולהיות פטורים משירות צבאי (המס נקרא ג'יזיה).

בתקופת העבאסים פרחה הפילוסופיה, הספרות והמדעים, במיוחד בימי הארון א-רשיד ואל-מאמון. לבנון תרמה לתחום זה באמצעות דמויות כמו הרופא רשיד אלדין והפילוסוף קוסטא אבן לוקא. כלכלת החוף זכתה לשגשוג הודות לנמלי צור וטריפולי, שייצאו טקסטיל, קרמיקה וזכוכית לכל אגן הים התיכון.

מסעי הצלב היו סדרת حملות צבאיות שהוכרזו על ידי האפיפיור אורבנוס השני כדי לשחרר מקומות קדושים. לאחר כיבוש ירושלים פנו הצלבנים לחוף הלבנוני. טריפולי נכבשה ב-1109, ביירות וצידון ב-1110, וצור נפלה לאחר מצור ארוך ב-1124. הצלבנים לא הצליחו ליצור נוכחות רציפה בכל הארץ, אך הותירו שרידים רבים במבצרים ובכנסיות לאורך החוף וההרים. היחסים בין הצלבנים למרונים היו חזקים, וצרפת החלה לפתח אינטרסים באזור.

במאה ה-13 שיחקו תפקידים נוספים במאבקי השליטה: המונגולים מהמזרח והממלוכים ממצרים. בסופו של דבר הממלוכים יצאו מנצחים.

הממלוכים היו חיילים שעברו מעבדות לצבאות. חלקם היו מטורקיה ומאזורי הקווקז. הם הובאו למצרים בידי הסולטאנים האיובים ושוחררו כדי לשרת כשומרי ראש. בשנת 1252 אחד מעבדיהם הרג את הסולטאן אלאשרף מוסא וייסד את השלטון הממלוכי, ששלט במצרים וסוריה למעלה ממאתיים שנה.

לפני הערבים שלטו בלבנון אימפריות כמו פרס ורומא. אז הגיעו הערבים מאזור חצי האי ערב והשתלטו בהדרגה.

אנשי האסלאם הראשונים יצאו מכיוון ערב. הח'ליף (המנהיג המוסלמי) אבו בכר קרא למאבק דתי שנקרא ג'יהאד (מאבק דתי צבאי). ח'אלד בן אל-וליד ניצח את הביזנטים בקרב ירמוך ב-636.

מעאוויה הנהיג את סוריה, שכוללת גם לבנון של היום. הוא בנה צי ימי בעזרת בוני ספינות לבנונים. היו גם הסכמים עם הקיסר הביזנטי כדי לשמור על השלום.

משפחת העבאסים החליפה את השלטון. היו מרידות מקומיות, ואיש צור הכריז על עצמאות זמנית בסוף המאה ה-10. אחר כך הגיעו הפאטמים ממצרים.

לבנון הפכה לבית לקבוצות דתיות שונות. המרונים (נוצריים) עברו אל עמק קדישה כדי לחיות בשלום. המלכיתים (נוצרים יוונים) חיו בצפון ובמרכז. בדרום הגיעו הדרוזים, בעקבות איש דת שנקרא דרזי.

השליטים דרשו מנוצרים ויהודים לשלם מס מיוחד. כך הם היו פטורים מהשירות בצבא. בתקופת העבאסים פרחה המדע והתרבות. נמלי צור וטריפולי סייעו לכלכלה ויצאו סחורות רבות.

האפיפיור קרא למסעות צבאיים כדי לכבוש מחדש מקומות קדושים. הצלבנים כבשו ערים בחוף הלבנוני: טריפולי ב-1109, ביירות וצידון ב-1110, וטור (צור) נפלה ב-1124 אחרי מצור ארוך. הם בנו מבצרים וכנסיות שנשארו עד היום.

הממלוכים היו לוחמים שהחלו כעבדים. הם הגיעו בעיקר מטורקיה ומאזור הקווקז. אחד מהם הקים שלטון חזק במצרים ושלט גם בסוריה למעלה ממאתיים שנה.