להביור

להביור הוא מכשיר שמטרתו להשליך אש או נוזל בוער אל מטרה. בדרך כלל זה נעשה על ידי הצתת זרם של נוזל דליק. צבאות השתמשו בלהביורים בעיקר כדי לפגוע בחיילים בבונקרים, במוצבים ובמנהרות, וגם כדי לשרוף אזורים שבהם הסתתרו לוחמי גרילה. לעתים משתמשים בהם גם בעבודות חקלאיות ובצריבות מבוקרות בקנה מידה גדול.


סוג נפוץ הוא להביור נישא. הוא כולל גלילים על הגב: גליל גז דליק וגלילים של נוזל דליק. הגז דוחף את הנוזל החוצה בצינור אל הפיה, שם נדלקת התערובת ונע שוטף בוער אל המטרה. מדובר בנשק עוצמתי. הוא גורם לפגיעה קשה ומייצר אפקט פסיכולוגי חזק על המותקפים.

להביור יעיל נגד ביצורים לביצורים בשדה הקרב. כי הנוזל הבוער אפשרי לייעוד לתוך פתחים של בונקרים או מעל חומות. אפשר גם לירות זרם נוזלי ולהציתו לאחר מכן בעזרת מקור אש.



צורת מוקדמת של נשק דומה נקראת "אש יוונית" והיתה בשימוש כבר במאה ה-7 בצבא הביזנטי.


הגרמני ריכרד פידלר פיתח את הלהביור המודרני בתחילת המאה ה-20. ב-1901 שלח אבטיפוסים לצבא. אחד המכשירים היה גליל באורך כמטר וחצי, שירה זרם נוזל בוער למשך כדקותיים, בטווח של כ-18 מטרים. הצבא הקים יחידות עם הנשק ב-1911.


הלהביור הופיע בחזית רק ב-1916, בראשית בקרב ורדן. ברבות מהמקרים התבררו חסרונות: הוא כבד ומסורבל, קשה לנייד, ושימוש בטוח אפשרי רק מתוך חפירה. המפעילים חשופים לאש אויב וקשה להגן עליהם. בנוסף, פגיעה במכלי הדלק יצרה סכנת "כדור אש" שפגעה בסביבתם. בריטים וצרפתים בדקו מערכות דומות, אך ויתרו עליהן. הגרמנים השתמשו בכלי לעתים לאורך המלחמה.


במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב יותר בלהביורים. ניסו לפתור את הבעיות על ידי שילוב להביור בטנקים, ולייצר טנק-להביור. הבריטים פיתחו גם דגמים נישאים. חיל הנחתים האמריקאי גילה שהלהביור יעיל נגד חפירות ו bunkers בפשיטות באוקיינוס השקט. במערות עמוקות, הלהביור יכול לצרוך את החמצן ולגרום לחנק של הלוחמים שהתחבאו שם. הגרמנים השתמשו ב-Flammenwerfer 35 במהלך הפלישה למערב, ובחזית המזרחית עד סוף המלחמה.


חיל הנחתים האמריקאי המשיך להשתמש בלהביורים במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם. גם בצה"ל נעשה שימוש בלהביורים במלחמת העצמאות, למשל בהתקפה על לטרון ב-30 במאי 1948, כאשר זחל"מים נשאו להביורים שהשליכו סילוני נפאלם בעומק של כ-25 מטר. שימוש זה האיר את המטרה וחשף את כלי הרכב לאש נגד. במלחמת יום הכיפורים השתמש הצבא המצרי בלהביורים נגד עמדות וחיילים בקו ברלב.


בסרטים משתמשים בדרך כלל בהצגה של להביור שעובדת על גז בלבד ליצירת להבות בלי העשן. בארצות הברית רשאי פרטיים להחזיק להביורים בחלק מהמקרים. אספנים מסוימים משתמשים בהם להמסת שלג בכבישים. לעיתים משתמשים בהם גם להצתה מבוקרת, אך קיימים כלים מתאימים יותר למשימה זו.


השימוש בלהביורים בסביבה אזרחית סותר אמנה של האו"ם משנת 1980. ארצות הברית, שחתמה על אמנה אחרת ב-2008, מפרשת אותה כמגבילה שימוש נגד אזרחים או ליד אזרחים, אך לא נגד מטרות צבאיות מרוחקות מאזרחים.

להביור (מכשיר שיורה אש) משגר אש או נוזל בוער אל מטרה. נוזל דליק הוא חומר שנשרף בקלות. צבאות השתמשו בו כדי לפגוע בבונקרים ובעמדות. משתמשים בו גם לפעמים בעבודות כמו שריפת שדות מבוקרת.


יש להביורים נישאים על הגב. יש בהם גלילים של גז ונוזל. הגז דוחף את הנוזל החוצה ובקצה הוא נדלק. זה נשק חזק. הוא יכול לכוון אש לתוך פתחים בבונקרים.


"אש יוונית" דומה היתה כבר במאה ה-7 בצבא הביזנטי. הלהביור המודרני הומצא על ידי ריכרד פידלר בתחילת המאה ה-20. צבא גרמניה אימץ אותו לפני מלחמת העולם הראשונה.


במלחמת העולם הראשונה השתמשו בלהביורים לראשונה ב-1916. נוצרו בעיות כי הם היו כבדים ומסוכנים למפעילים. במלחמת העולם השנייה השתמשו בהם הרבה יותר. ניסו גם לשים להביורים על טנקים. צבא ארה"ב השתמש בלהביורים באוקיינוס השקט כדי לנקות בונקרים ומערות. בהן הלהביור צרך חמצן ונשארו פחות אוויר ללוחמים.

אחרי המלחמות השתמשו בהם גם בקוריאה ובוייטנאם. בישראל השתמשו בלהביורים בקרבות ב-1948 ובמלחמת יום הכיפורים.


בסרטים משתמשים בלהביורים של גז כדי ליצור להבות מדומות. בארצות הברית אנשים פרטיים יכולים לחזוק חלק מהלהביורים. יש שאומרים שהם עוזרים להמיס שלג.


אמנה של האו"ם מ-1980 אוסרת שימוש בלהביורים בסביבה אזרחית. ארצות הברית מפרשת את האמנה כך שהיא חלה על שימוש ליד אזרחים.