לורים

לורים (שם מדעי: Loriini) הוא שבט של תוכים. שבט זו מייצג קבוצה טקסונומית בתוך משפחת הדרראים (Psittaculidae). רוב המינים חיים באוסטרליה, באוקיאניה ובדרום־מזרח אסיה. רוב המינים אינם בסכנת הכחדה, אך ישנם מינים פגיעים, במיוחד באיים מבודדים שבהם חולדות מאיימות על מקומות הקינון. המין ultramarine lorikeet נמצא בסכנת הכחדה חמורה ונחשב לאחד מ-50 העופות הנדירים בעולם. שימור כולל העברה של מינים לאזורים בטוחים יותר.

כינויי הקבוצה הם לורים ולוריקיטים. לוריקיטים הם בדרך כלל בעלי זנב ארוך; לורים בדרך כלל בעלי זנב קצר. אלה תוכים קטנים עד בינוניים. יש הבדלי גודל בין מינים: למשל, Goldie's Lorikeet קטן (כ־18 ס"מ ומשקל כ־55 גרם), וה־Black Lory גדול יותר (כ־31 ס"מ ומשקל 230, 280 גרם). הלורים מן הצבעוניים שבציפורים. חלקם ירוקים בעיקר, וחלקם אדומים או צבעוניים מאוד. צבעוניותם הופכת אותם לפופולריים בתצוגות ועופות גן חיות.

לורים חיים בלהקות ועפים בין עצים. הם מחפשים מזון בעיקר בתפרחות של עצים כמו אקליפטוס. ליד משקים חקלאיים הם לעיתים נחשבים למזיקים. הקינון נעשה בחללים בעצי גזע. תקופת ההטלה (הדגירה) נעה בין 22 ל־28 יום. גוזלים עוזבים את הקן אחרי כ־50 יום מהבקיעה.

מרבית הלורים ניזונים מצוף (נוזל מתוק מפרחים), מפירות ולעיתים מזרעים של צמחים ספציפיים. ללורים יש לשון ארוכה עם קצה שעיר, שמסייעת בהוצאת הצוף מהפרח. תזונה עשירה בסוכרים והנוזלים מביאה לכך שהצואה שלהם נוזלית. בשל כך גם המבנה הפנימי שלהם השתנה: הזפק (כיס בעיכול לשמירת מזון) אצלם קטן יותר מאצל תוכים שאוכלים בעיקר זרעים.

הלורים נחשבים לציפורי תצוגה ונחמדות כחיות מחמד בשל צבעיהם והתנהגותם. מאז סוף המאה ה־19 גודלו בגני חיות ומהשנות ה־70 גם על ידי מגדלים פרטיים.

התאמת התזונה בשבי לאת הטבע היא אתגר מרכזי. תזונה לקויה גרמה בעבר למחלות כבד ולתמותה. באמצע שנות ה־80 פותחו תחליפים אבקתיים להכנת דייסה נוזלית שמכילה סוכרים, חלבונים, שמנים ומינרלים, כדי לדמות נקטר וטיפול נכון.

בגני חיות רבים הקימו מתחמי הליכה בהם מבקרים נעים בין צמחים מתאימים. המבקרים מצוידים בכוסיות נקטר או פרי, והלורים נוהגים לרדת לאכול מידי המבקרים. גן החיות בסן דייגו היה החלוץ בגישה זו; בישראל קיימים מתחמים בירושלים ובקיבוץ ניר דוד.

הטקסונומיה של שבט הלורים השתנתה עם השנים. כיום השבט כולל כ־12 סוגים. ב־1998 נמנו כ־56 מינים, וב־2015 כ־61 מינים. בשפה העברית שמות רבים הם תעתיקים של השם האנגלי.

סוג זה כולל 3, 4 מינים מגינאה החדשה והאיים הסמוכים. אלה המינים הגדולים בתת־משפחה, משקלם מעל 200 גרם. לכל מין צבע בסיס שונה, כמו שחור, חום, ירוק או אדום. יש ויכוח טקסונומי לגבי מיקומו של ה־Cardinal Lory.

סוג של שבעה מינים מאיי אינדונזיה. הצבע השולט הוא אדום, עם מופעים כחול ושחור בכנפיים ובגב.

סוג של שישה מינים גדולים, גוף רחב וזנב רחב. רובם אדומים עם כנפיים ירוקות. מקורם בגינאה החדשה, אינדונזיה ואיי סולומון. לחלקם יכולת לחקות דיבור.

סוג קשה להגדרה טקסונומית. כולל את קבוצה הלורי־קשת (Rainbow lorikeet) ונפוץ מאוד בשבי. פיזורו רחב: אינדונזיה, גינאה החדשה, חופי אוסטרליה ואיים באוקיאניה. גודלם 17, 30 ס"מ ומשקלם 50, 170 גרם.

עד לאחרונה כלל מין אחד (Dusky Lory). מחקרי DNA הוסיפו סוגים נוספים כמו ה־Cardinal Lory. מקורם בגינאה החדשה ובאיי סולומון.

שני סוגים שמכילים מינים קטנים במשקל 35, 70 גרם. Goldie's Lorikeet הועבר לאחרונה אליהם.

סוג של מינים קטנים מהאיים בפולינזיה. כמה מינים נכחדו או בסכנה חמורה. האיום העיקרי הוא חולדות באיים.

הסוג הגדול ביותר במספר המינים (כ־14). חלק מהמינים דימורפיים, כלומר זכר ונקבה נראים שונים זה מזה. גידולם בשבי מורכב יותר, ולעיתים הם דורשים התאקלמות ממושכת כי חלקם חיים בגבהים גדולים.

קיימים עוד סוגים מהרי ניו גינאה: Oreopsittacus (מין אחד) ו־Neopsittacus (שני מינים). יש מחלוקת אם Neopsittacus שייך ללורים או לקבוצת תוכי התאנה.

לורים (Loriini) הם קבוצה של תוכים צבעוניים. שבט זה הוא חלק ממשפחה גדולה של תוכים. הם חיים באוסטרליה, באיים באוקיאניה ובדרום־מזרח אסיה. רובם לא בסכנה, אבל כמה מינים בסכנה בגלל חולדות באיים. מין אחד נדיר מאוד, ה־ultramarine lorikeet.

יש שתי קבוצות עיקריות: לוריקיטים עם זנב ארוך ולורים עם זנב קצר. הם קטנים עד בינוניים. חלקם ירוקים וחלקם אדומים או צבעוניים מאוד. דוגמה קטנה: Goldie's Lorikeet, כ־18 ס"מ. דוגמה גדולה: Black Lory, עד כ־31 ס"מ.

הלורים חיים בלהקות ומעופפים בין עצים. הם מקננים בחורים בעץ. הביצים בוקעות אחרי כ־22, 28 יום. הגוזלים עוזבים את הקן אחרי כ־50 יום.

הלורים אוהבים צוף (נוזל מתוק מפרחים) ופירות. ללשונם קצה שעיר שמסייע לצוף להידבק. המזון שלהם מתוק ונוזלי, ולכן הצואה שלהם נוזלית.

אנשים אוהבים להחזיק לורים בגלל הצבעים וההתנהגות שלהם. בעיות עיקריות בשבי הן התאמת התזונה. באמצע שנות ה־80 פיתחו דייסות אבקה שמחקות את הנקטר.

בגנים רבים יש מתחמי הליכה עם צמחים. מבקרים נותנים נקטר בכוסיות והלורים יורדים לאכול. המתחם הגדול בסן דייגו היה חלוץ בגישה זו. בישראל יש מתחמים בירושלים ובקיבוץ ניר דוד.

יש כמה סוגים חשובים: Chalcopsitta (גדולים), Eos (אדומים, אינדונזיה), Lorius (גדולים ואדומים), Trichoglossus (לורי־קשת נפוץ), Pseudeos, Glossopsitta ו־Psitteuteles (קטנים), Vini (קטנים ופגיעים), Charmosyna (המון מינים), ועוד שני סוגים מהרי ניו גינאה. שמות רבים בעברית הם תעתיקים של השם האנגלי.