לייזרדיסק (באנגלית: Laserdisc; בראשי תיבות: LD) היה תקליטור וידאו אנלוגי. אנלוגי, כלומר המידע נשמר בצורה של גל חשמלי, ולא כנתונים דיגיטליים כמו בקבצים מודרניים. זה היה הפורמט הראשון שהציע וידאו ביתי באיכות גבוהה יותר מקלטות הווידאו של אותה תקופה.
הדיסק היה גדול ומגושם, דומה בתצורתו לתקליט ויניל. הרעיון הומצא כבר ב-1958 ונרשם כפאטנט ב-1961. חברת MCA רכשה את הפטנט, ובמקביל חברת פיליפס פיתחה טכנולוגיית ווידאודיסק משלה. שתי החברות הציגו יחד את הווידאודיסק הראשון ב-1972. השיווק המסחרי של הלייזרדיסק התחיל באטלנטה בדצמבר 1978.
הלייזרדיסק צבר פופולריות בשנות ה-80 ותחילת ה-90, אך נשאר טכנולוגיה יקרה ומיועדת בעיקר לאספנים ולחובבי קולנוע. בין היתרונות היו רזולוציה טובה יותר, חלוקה לפרקים (אפשרות לקפוץ לסצנות), ותמיכה בכמה ערוצי שמע. זה אפשר להוציא מהדורות מיוחדות עם דיבובים ושמע פרשני של הבמאי.
ב-1995 הומצא ה-DVD, תקליטור קטן יותר בנפח אחסון גדול יותר. ה-DVD החליף את הלייזרדיסק בתחילת שנות האלפיים, והשאיר אותו כפורמט נישה לאספנים בלבד.
לייזרדיסק היה דיסק גדול לסרטים בבית. הדיסק היה אנלוגי. אנלוגי, המידע נשמר כגלים, לא כמו מחשב.
הדבר הומצא כבר ב-1958. ב-1961 רשמו לו פטנט. חברות גדולות, כמו MCA ופיליפס, עבדו עליו ביחד. הם הראו את הדיסק לראשונה ב-1972. ב-1978 מכרו אותו לראשונה באטלנטה.
הלייזרדיסק הציג תמונה טובה יותר מקלטות הווידאו. הוא גם אפשר לחלק סרט לפרקים. כך אפשר לקפוץ לסצנות. הוא תמך בכמה ערוצי שמע. אפשר היה לקבל דיבובים ושמע פרשני של הבמאי.
ב-1995 הגיע ה-DVD. ה-DVD היה קטן יותר ועם מקום אחסון גדול יותר. בסוף הלייזרדיסק הפסיק להיות נפוץ. עדיין יש אנשים שאוספים אותו.
תגובות גולשים