לילית מופיעה בתלמוד, במדרשים, בספרות הקבלית ובמסורת העממית כדמות מיתית של שדית או אשה מסוכנת. לעתים היא מתוארת כפתיינית שמפתה גברים, ולעתים כשוללת יולדות ותינוקות. בתרבות העממית השתמשו בקמיעות (קמעות, חפצי הגנה) ובלחשים כדי להרחיק אותה.
השם לילית מופיע רק פעם אחת בתנ"ך, אבל שמות דומים קיימים במסופוטמיה העתיקה. שם קרוב מוזכר גם באפוס גילגמש, ושם הקשר למיתוסים על שדים וללילות מזיקים.
הדמות התפתחה לאורך הדורות. מסורתית היא מקושרת למקורות מזרח-קדמוניים ולמיתוסים היווניים. בחלק מהטקסטים היא מופיעה כבעלת כנפיים, שער פרוע, ורצון להזיק, תכונות שהשתלבו עם אמונות עממיות ועם ספרות הקבלה.
התנ"ך מציין את השם באופן נדיר, ותלמוד והפרשנים דנו במשמעותו. בתלמוד מתייחסים אליה כמושג מוכר: שדה שעשויה להזיק, להפתות ולסכן תינוקות. מקור מוקדם שמזכיר לילית כישות מזיקה נמצא גם בכתובות מקומראן (שירי משכיל), שהכילו נוסחי הגנה מפני רוחות רעות.
בעדה העממית ראו בלילית סכנה ליולדות ולתינוקות. קערות השבעה וקמיעות שנמצאו מימי הביניים ואילך שימשו להרחיק שדים שכונו לילית. קמעות אלו מזכירים שמות מלאכים שאמורים להגן, ולעתים מתוארים בהם טקסים פשוטים כמו כתיבת שמות מתחת לרצפת הבית.
לפי מדרשים ואגדות מקובלות, יש סיפור שבו לילית היא זוגו או בת־זוגו של אדם הראשון לפני חוה. בסיפורים אלה היא בחרה שלא להיכנע, עזבה והפכה ליצור אחר. בקבלה לילית מזוהה עם כוחות של "סטרא אחרא" (הצד האפל) ולעתים משויכת לסמאל, אך יש גם פירושים שמדברים על תפקידיה האגטולוגיים.
חוקרים רואים דמיון בין לילית לדמויות מסופוטמיות כמו למשטו ולמיתוס היווני למיה. מאפייניה, אשה עם שיער רב, רגליים של ציפור, סכנה ליולדות, נמצאו במסמכים ובקמעות באזור החוּצָה.
מאז סוף המאה ה-18 הופיעה לילית ביצירות ספרות ואמנות, בעיקר בתקופת הרומנטיקה. היא הוצגה כפאם פאטאל, אשה מפתה ומרדנית. מאז המאה ה-20 היא חוזרת בשירה, ברומן, בקומיקס ובתרבות הפופולרית, כולל סדרות טלוויזיה, סרטים ומשחקים.
בחוגי אוקולטיזם ומערכת האמונות האלטרנטיבית של המאה ה-19 וה-20, לילית הוצגה לעתים כדמות מחתרתית או סמל למרד. גם בתנועות שטניסטיות מסוימות נעשה שימוש בשמה ובסמלים שנקשרו עמה.
מאז סוף המאה ה-19 ועד היום הופכות נשים פמיניסטיות את לילית לסמל של עצמאות ומרד כנגד כפיפות. פרשנות זו מסתמכת על המדרש על שתי הנשים (לילית וחוה) וכותבת את המרד שלה כניסיון לשוויון. בחוגים יהודיים־פמיניסטיים לילית משמשת דמות מודל לשיח על שוויון, זכויות ומעמד האשה.
לילית היא דמות רב-פנים: מצד אחד שדית מסוכנת במקורות העממיים, מצד שני סמל לאשה עצמאית במציאות מודרנית. משמעותה משתנה לפי ההקשר התרבותי וההיסטורי.
לילית היא דמות מסיפורי עם ישנים. אנשים ראו בה שדית או אשה מיוחדת.
לפעמים סיפרו שהיא מסוכנת לתינוקות. לכן אנשים עשו קמיעות (חפצי־הגנה).
השם מופיע גם בסיפורים עתיקים ממסופוטמיה, ליד שמות כמו גילגמש.
בלשון הקדומה השם כמעט לא חוזר. בתלמוד ובאגדות מאוחר יותר תיארו אותה כספרות מפחידה ומוכרת.
בימי הביניים אנשים חיפשו דרכים להגן על תינוקות. הם קיבעו קמיעות והניחו אותן מתחת למיטות.
קמיעות אלה כתבו עליהם שמות מלאכים כדי להרחיק סכנות.
אצל חלק מהמדרשים יש סיפור שבו לילית היתה אשה שנבראה לפני חוה. היא לא רצתה להיות נשלטת,
ועזבה. מאז סופרו אגדות רבות עליה.
בחלק מהארצות היו סיפורים דומים על ישויות כמו למיה ולמשתו. הם הניחו שישות שמביאה פחד לתינוקות.
היום לילית מופיעה בספרים, בסדרות ובמשחקים. חלק מהאנשים רואים בה דמות חזקה ועצמאית.
חוקרות פמיניסטיות משתמשות בה כסמל לנשים שרוצות שוויון.
לילית היא דמות ישנה שמקבלת היום פירושים שונים. לפעמים היא מפחידה בסיפורים,
ולפעמים היא מסמלת חופש ועצמאות.
תגובות גולשים