לימבו

לִימבּוֹ (מלטינית limbus, "גבול") בתאולוגיה הקתולית הוא המקום שדיברו עליו כגבול בין גיהנום לגן עדן. שם שלחו נשמות שלא חטאו אישית אך לא טוהרו מהחטא הקדמון (חטא שעובר מהאדם הראשון לשאר האנשים). למרות שלא נידונו לעונש חמור, נשמות אלה לא נהנות מהנוכחות המלאה של אלוהים בגן עדן.

המושג התפתח בעיקר בימי הביניים. מגדירים שני סוגים עיקריים:
מכונה גם "חיק אברהם". הכוונה לנשמות של צדיקים שמתו לפני תחייתו של ישו. הרעיון היה שהצדיקים הללו המתינו לשחרור על ידי ישו, שנכנס אליהם בין הצליבה לתחייה, מעשה שמתואר לעתים במחזות דתיים כ"שידוד הגיהנום". דימויים כאלה נשארו גם בליטורגיה של הכנסייה האורתודוקסית בתקופת הפסחא.

זהו רעיון לגבי נשמות תינוקות שמתו לפני הטבילה. בקטע זה הייתה חשיבות גדולה לטבילה (טקס נוצרי שבו מים מסמלים טהרה). על פי ההלכה הקתולית המסורתית, מי שלא טוהר בטבילה אינו זכאי ל"חזון המבורך", המפגש העל־טבעי עם אלוהים.

אבות הכנסייה כמו אוגוסטינוס נטו לומר שתינוקות כאלה מגיעים לגיהנום. הכרזות במאות ה-13 וה-15 קבעו שגם אם הם לא סובלים עונשים כבדים, הם לא נכנסים לגן עדן האמתי. תאולוגים דנו אם הם מרגישים עצב או נהנים מאושר טבעי; תומאס אקווינס טען שהם זוכים לאושר טבעי אך לא ל"חזון המבורך".

בזמן האחרון יש נטייה להפחית את ההסתמכות על רעיון לימבו הילדים. אפיפורים מודרניים, למשל יוחנן פאולוס השני, אמרו כי הכנסייה אינה יודעת בוודאות את גורלם של תינוקות שלא הוטבלו, והציעו לבטוח בחמלתו של אלוהים. בנדיקטוס ה־16 שקול אישור של ועדה תאולוגית ב-2005 שהציעה כי לימבו אינו חלק מהגיהנום ואף לא היה חלק ממנו בעבר.

לימבו פירושו "גבול" בלטינית. בכמה מסורות קתוליות לימבו הוא מקום בין גן עדן לגיהנום. שם חשבו שנמצאות נשמות שלא חטאו אישית אך לא טוהרו.

זה המקום שבו חשבו ששהו צדיקים שמתו לפני ישו. הייתה אמונה שישו שחרר אותם אחרי מותו.

פה חשבו שנמצאים תינוקות שמתו לפני הטבילה. טבילה זה טקס מים שמקובל בנצרות כדי לסמל טהרה.

בעבר חלק ממנהיגי הכנסייה אמרו שתינוקות אלה אינם נכנסים לגן עדן האמיתי. יש דיון האם הם סובלים או נהנים מאושר פשוט. בשנים האחרונות אפיפורים כמו יוחנן פאולוס השני אמרו שהכנסייה אינה בטוחה במה שקורה להם. הם קראו לסמוך על אהבתו וחסדו של אלוהים.